ברק מאיירמקלט התקווה שכזבה
במהומות הדמים ב-1929 (מאורעות תרפ”ט\מרד אל-בראק), ולאחר מכן במרד הערבי הגדול בשנים 1936-1939, נהרגו מאות ערבים פלסטינים בקרבות, ורבים אחרים הוצאו להורג בידי שלטונות המנדט. בעקבות כך נוצר מצב בו נדרש פיתרון עבור אלפי ילדים יתומים שאיבדו את אביהם שהיה לעיתים קרובות המפרנס היחידי במשפחה. בית היתומים האיסלאמי בירושלים, שהוקם ב-1922 ע”י הוועד הערבי העליון, שימש כפיתרון חלקי לבעיה. כמה מאות יתומים שוכנו שם, וחלק רק שהו שם במהלך היום – למדו (בין השאר גם לימודי מקצועות), אכלו וקיבלו קצבה פעמיים בשנה.
אך כמות היתומים ההולכת וגדלה יצרה צורך בהקמת בית יתומים נוסף. בראשית 1937 החל גיוס תרומות עבור המוסד המתוכנן ונבחנו אופציות שונות למיקום. אחת ההצעות למיקום הייתה של תושבי הכפר קולה (ליד העיר אלעד בימינו) שהציעו למכור חלק מאדמותיהם בשליש מחיר לשם בניית המקום בסמוך לכפר.
בסופו של דבר הוחלט להקים את המבנה על אדמות הכפר אבו אל-פדל, בסמוך לסרפנד אל-עמר (צריפין של ימינו), ליד כביש יפו-רמלה.
לביצוע הפרוייקט השאפתני נרתם אחד מסוחרי ההדרים הגדולים בארץ, בעל הון שהיה מעורה בפוליטיקה הערבית-פלסטינית, זוהדי אחמד אבו אל-ג’בין, שגם הוציא מכיסו סכום נכבד לשם הקמת המבנה. ישנה טענה (או שמועה?) בקרב פלסטינים כי אבו אל-ג’בין תרם את הכסף כדי לכפר על מכירת אדמות ליהודים.
השם שניתן למוסד היה “מקלט רג’אא” (מלג’א אל-רג’אא, ملجأ الرجاء), על שם בנו של אבו אל-ג’בין, רג’אא (“תקווה” או “מלא תקווה” בערבית).
לאחר גרירת רגליים מצד גורמים שונים, ומהמורות פיננסיות ובירוקרטיות, הסתיימה בניית המבנה בסביבות 1940. אבל לפני שהמקום הספיק לאכלס את היתומים אשר להם הוא יועד, הבריטים הפקיעו את הבניין לשם הפעלת אקדמיה צבאית בזמן מלחמת העולם השנייה. ההפקעה ה”זמנית” נעשתה באישור וועד בית היתומים אך בתנאי שהמבנה יוחזר לידי הוועד אחרי המלחמה במטרה להקים בית ספר מקצועי עבור יתומים. למרות זאת המבנה לא הוחזר לאחר המלחמה, ובמרץ 1947 סגרו הרשויות הבריטיות את האקדמיה הצבאית והחלו להשתמש במבנה כבית חולים צבאי.
מבית יתומים למפקדה צבאית
לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947, עזבו הבריטים את המבנה, וכמו במקרים של מבני צבא ומשטרה בשאר חלקי הארץ, העבירו אותו לידי הכוח השולט באותו שטח, במקרה זה הכוחות הערבים-פלסטינים.
חסן סלאמה היה מיליטנט ערבי-פלסטיני, מראשי המרד של 1936-1939, יליד הכפר קולה שהוזכר קודם. באותה תקופה היה סלאמה לאחד ממפקדיו הבכירים של “צבא מלחמת הקודש” – מיליציית לוחמים ערבים לא-סדירים, הכוח הערבי-פלסטיני המשמעותי ביותר במלחמת 1947-1949. בפיקוד הבכיר של המיליציה היה לצידו גם עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אחיו של המופתי, לאחר עזיבת הבריטים, הציב סלאמה את מפקדתו במבנה., המקום שימש כמפקדה איזורית עבור צבא מלחמת הקודש, כמו גם קבוצת לוחמים זרים (בעיקר עיראקים) שהייתה קשורה לצבא ההצלה של קאוקג’י.
בלילה שבין ה-4 ל-5 באפריל 1948, תקף כוח גבעתי את המפקדה. הכוח פוצץ את הבניין על יושביו באמצעות חומר נפץ שהוצב באגף הצפוני. שליש מהמבנה נותר עומד לאחר הפיצוץ. לפי מקורות ערבים ועיתון הניו יורק טיימס, נהרגו באותה התקפה 16 מהלוחמים הערבים ונפצעו 12, הש”י (שירות המודיעין של כוחות הישוב) דיווח על 17 הרוגים, ובעיתונים העבריים דווח בכלל על 30-39 הרוגים (ככל הנראה הפרזה אופיינית לתקופה). 3 מחיילי גבעתי נפצעו קל בפעולה. חסן סלאמה לא היה באותה עת במבנה, והמשיך את פעילותו הצבאית במפקדה אליה עבר בכפר אל-עבאסיה (יהודיה. היום יהוד. כמה מההרוגים בפיצוץ המפקדה היו מאותו כפר). כחודשיים לאחר מכן נפצע בקרב בראס אל-עין (ראש העין) ומת מפצעיו כעבור כמה ימים.
לטענת כמה מקורות ערבים, מי שפוצצו את המבנה לא היו חיילי חטיבת גבעתי, כי אם חייל אנגלי וחייל אוסטרלי ששוחדו על ידי כוחות היישוב, הסתננו לשורות הכוח הערבי והניחו במקום את חומר הנפץ. לפי הטענה, הם נשפטו במשפט שדה על-ידי כוחות המיליציה, הודו באשמה והוצאו להורג באמצעות כיתת יורים. לא מצאתי ביסוס לגרסה זו של האירועים, ולמען האמת אני מפקפק בה, אך ראיתי לנכון להביא בכל זאת לידיעתכם את הנרטיב. במקום אחר נתקלתי דווקא בסיפור על חייל בריטי שכביכול נלחם בגבורה בשורות הערבים באותו קרב. מי יודע, אולי חייל אנגלי היה מעורב בצורה כלשהי בהשתלשלות העניינים במקום ומשם התפתחו הסיפורים השונים.
לאחר פיצוץ המבנה המשיכו הכוחות הערבים להחזיק בו, במאי נכבש ע”י כוח האצ”ל, וזמן קצר לאחר מכן נכבש שוב ע”י הכוחות הערבים, עד שננטש מעט אחר כך בעקבות כיבוש העיר רמלה בידי צה”ל.
חודשיים לפני תקיפת המפקדה, לא הרחק משם, ליד בית דג’אן (בית דגן), פוצץ כוח גבעתי את בית הנופש המפואר של זוהדי אבו אל-ג’בין, אותו אבו אל-ג’בין שהוזכר קודם והיה אחראי במקור להקמת המבנה.
אחרי המלחמה
לאחר שנסתיימה המלחמה שימש המבנה יחידות שונות של צה”ל עד שלהי שנות ה-90.
שנים לאחר מות אביו, בנו של חסן סלאמה, עלי חסן סלאמה, היה מראשי הארגון הפלסטיני “ספטמבר השחור”. הארגון היה אחראי, בין השאר, לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. המוסד התנקש בחייו ב-1979.
חלקו של הבניין ששרד עדיין עומד, סמוך לרמלה ובאר יעקב, נטוש ומוזנח, מט ליפול. במידה ולא יבוצעו פעולות לשימורו, ככל הנראה לא ישרוד עוד זמן רב.
נראה כי יש דיסאינפורמציה רבה ברשת לגבי ההיסטוריה של המבנה וההתקפה עליו, כמעט לגבי כל פרט מצאתי מקורות שטוענים דברים שונים. השתדלתי להצליב מקורות ולהביא לכם את המידע המהימן ביותר. במידה וגיליתם בכל זאת טעות במאמר, אשמח אם תספרו לי.
בתמונות המצורפות, מלבד הסט שצילמתי במקום: תמונה של חסן סלאמה (צלם לא ידוע), תמונה של זוהדי אבו אל-ג’בין (צל”י), כתבה מ-17.1.38 בעיתון פלסטין על הקמתו של בית היתומים, כתבה מעיתון דבר על ההתקפה מ-6.5.1948, כתבה מעיתון פלסטין מאותו יום.
מקורות:
1. ד”ר מוחמד עאקל, “ملجأ الرجاء للأيتام في فلسطين”, אתר knooznet.com
2. פרופ’ עארף אל-עריף, “النكبة الفلسطينية والفردوس المفقود للأستاذ عارف العارف”, “ملجأ الرجاء”
3. “”אף אחד לא היה מסוגל ליותר ממה שידע, ולא ידענו הרבה”-60 שנה לפיצוץ מפקדת חסן סלמה”, https://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=401781
4. “מפקדת חסן סלאמה”, אתר התיירות של רמלה
5. ויקיפדיה באנגלית, ערך “Sarafand al-Amar”
6. רשימות לוחמים הרוגים ערבים במלחמת 1948, אתר info.wafa.ps
7. ארכיון המדינה פ-3056/38, “השייח’ חסן סלאמה”
8. אתר “אתרי מלחמת העצמאות”
9. ויקיפדיה בעברית, ערך “מפקדת חסן סלאמה”
10. “اليهود يهاجمون كلية صرفند العسكرية 16 شهيدا او 12 جريحا بعد حادث الاعتداء”, פלסטין, 6.4.1948
11. “39 אנשי כנופיות נהרגו, עשרות נפצעו”, קול העם, 6.4.1948
12. “פוצצה מפקדת חסן סלאמה”, דבר, 6.4.1948
13. “ملجأ الرجاء”, אל-דפאע, 30.12.1937
14. “ملجأ الرجاء”, פלסטין, 17.1.1938
