אום אל-שוף

אום אל-שוף (أم الشوف) היה כפר ערבי-פלסטיני ברמות מנשה (בילאד אל-רוחאא), בצידו הדרומי של נחל נילי (ואדי מראח). ב-1859 מנתה אוכלוסיית הכפר 150 איש, וערב עקירתו, ב-1948, חיו בכפר כ-560 תושבים, כולם מוסלמים. רוב תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות. את משפחותיהם ואת גידוליהם החקלאיים השקו במי מעיינות מהסביבה, בעיקר שני מעיינות מצפון לכפר. אחד מהם, עין אום אל-שוף (או “עין אל-בלד”) ידוע היום בקרב ישראלים בשם “עין נילי”, על שם מושב גבעת ניל”י שנבנה ב-1953 על אדמות הכפר, בגבעה ליד אתר הכפר.

שם הכפר, בתרגום מאוד חופשי “אם המבט”, ככל הנראה נבחר בגלל מיקומו הבולט של הכפר בנוף, והנוף הרחב הנשקף מהכפר עצמו.

מאבק ודיכוי

בתקופת המרד הערבי ב-1936-1939, פעלה בכפר קבוצת לוחמי גרילה שלחמה בבריטים, בהנהגת אחמד אל-ג’רבו. בקיץ 1938 נערך במקום קרב ביניהם לבין הצבא הבריטי. הצבא כיתר את הכפר, נכנס אליו והטיל עוצר. התושבים נדרשו להתאסף בחצר המסגד. הוחרמו 11 רובים ובעליהם נעצרו. החיילים נכנסו לבתים וחירבו את תכולתם, שקי דגנים וקטניות נשפכו ונהרסו.

בעיתונות העברית של התקופה אפשר למצוא ידיעות על מעורבות הכפר במרד כבר מראשיתו ב-1936 (לדוגמא תושב הכפר, מוחמד צבאח, שהורשע בנובמבר של אותה שנה ונידון למאסר עולם בגין השתתפות בקרב בכפר ואדי ערה) ועד סופו ב-1939 (לדוגמא קבוצה של בני כפרים אחרים שנתפסה עם נשק באום אל-שוף ב-4 בינואר).

כיבוש ועקירה

הכפר, יחד עם ארבעה כפרים נוספים באיזור (סנדיאנה, צברין, בריכה וח’ביזה), נכבש ע”י יחידות אצ”ל ב-12 במאי 1948, יומיים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ושלושה ימים לפני שצבאות ערב הצטרפו ללחימה. רוב תושבי הכפרים ברחו לפני כניסת הכוחות, בעקבות ירי מרגמות עליהם.

על פי ההיסטוריון בני מוריס, הכפרים נסרקו אחרי כיבושם כדי לוודא שהם ריקים. למעלה ממאה זקנים, נשים וילדים שנשארו בבתיהם נעצרו והוחזקו מספר ימים מאחורי גדרות תיל ליד הכפר צברין, ולאחר מכן גורשו לאום אל פאחם.
קצין אצ”ל שפעל באום אל-שוף סיפר לימים כי בחיפוש שערך בטור של פליטים מצא אקדח ורובה ועצר שבעה צעירים. כאשר איש מהם לא הודה בבעלות על הנשק, ערכו להם קציני האצ”ל “משפט שדה”, והוציאו אותם להורג.

בכתבה מעיתון המשקיף, ביטאון המפלגה הרוויזיוניסטית, ביתו הפוליטי של האצ”ל, נכתב כי בהתקפה על הכפרים נהרגו 20 ערבים ונשבו 120. בהקשר לכך, העיתון משתמש לסירוגין במילים “ערבים” ו”אנשי כנופיות”.

“המסתננים”

בכתבה באתר “אל-ערבי” בה מרואיין יליד הכפר, איברהים סמור, מסופר כי אביו, שייח’ אחמד סמור, ששימש כאימאם במסגד המקומי, ביקר בכפר כמה פעמים בחודשים שלאחר הכיבוש. באחת מפעמים אלו, כשהלך לבדוק את עצי הזית שנותרו במקום ולאסוף כמה ספרים שהשאיר במקום, גילו הלוחמים הישראלים אותו ואת חבריו ופתחו באש לכיוונם. הם התחבאו בין השיחים והעצים במקום. השמועה על מותו התפשטה במהרה, אך למעשה הוא שרד וחי עוד 12 שנים לאחר אותו אירוע.

תושב אחר של הכפר, אחמד צבאח, סיפר סיפור דומה בראיון לעיתון “אל-ע’אד” הירדני, על כך שהגיע לכפר כמה ימים לאחר הכיבוש כדי לאסוף מסמכים מביתו, כאשר כוחות ישראלים החלו לירות לעברו ואז תפסו אותו ולקחו אותו למעצר.
יש לציין כי פתיחה באש לכיוון “מסתננים” ערבים שהגיעו לכפרים מהם נעקרו, כמו גם מעצרם וגירושם החוזר, היו פרקטיקות מקובלות באותה תקופה.

אחרית דבר

לאחר הכיבוש, הכפר נהרס כמעט לגמרי, ונותר במקום רק מקאם “שייח’ עבדאללה” – מבנה קבר, שבור בחלקו, של חכם הדת שייח’ מוחמד אל-דין אל-אוואטלה, שייח’ סופי שהגיע לכפר בשלהי המאה ה-19. גם את בית הקברות, אמנם עזוב ומוזנח, אפשר עוד לראות, ובו קבר בטון אחד ואבנים מפוזרות שמסמנות קברים נוספים. עוד שרידים במקום הם כמה עיי חורבות מבתי האבן ההרוסים, שיחי צבר ועצי תאנה.

פליטי הכפר התפזרו במקומות שונים, בעיקר בישובי ואדי ערה ובאיזור ג’נין ומחנות הפליטים שמסביבה.

המושב גבעת ניל”י, שהוקם על אדמות הכפר, נוסד על-ידי תנועת חירות-בית”ר הרוויזיוניסטית. להקמת המושבים הסמוכים אביאל ועמיקם היו שותפים לוחמי אצ”ל לשעבר שלקחו חלק בכיבוש האיזור, אך גרעין המייסדים של גבעת ניל”י הורכב מעולים חדשים מטורקיה, מרוקו וטוניס, שהגיעו לארץ זה מכבר ולא הכירו את האיזור.

לסיום אספר, כי לפני זמן מה שיתפתי בפרופיל הפייסבוק שלי קטע קצר על אום אל-שוף. חבר מגבעת ניל”י הגיב וסיפר שפעם פגש במעיין הסמוך משפחה שמוצאה מן הכפר. בני המשפחה אמרו כי עד היום הם מגיעים למקום כל שנה, כדי לחגוג יום הולדת לסבתא בכפר הולדתה.

מקורות:
1. סקר פלשתינה המערבית של ה-PEF
2. “أحفاد أم الشوف يحلمون بالعودة إلى “الجنة””, alaraby.co.uk
3. מוסטפא כבהא, “سلسلة جولات في القرى الفلسطينية المهجرة (الحلقة 3): جولة في أم الشوف”, אתר arab48.com
4. ראיון עם אחמד צבאח, alghad.com
5. עבאס נימר, “قرية أم الشوف”, abbasnimer.com
6. ואליד ח’אלדי, All That Remains
7. בני מוריס, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited
8. סלמן אבו-סתה, The Palestinian Nakba 1948
9. מוחמד סלאמה יונס, “نشطاء ديرتنا يزورون القرى المهجرة أم الشوف وخبيزه في بلاد الروحة”, palestineremembered.com
10. עמוד הכפר באתר Palestine Remembered
11. עמוד הכפר באתר “זוכרות”
12. “בן כנופיה לבית הדין לפשעים חמורים”, דבר, 22.9.1936
13. “אצ”ל כבש 5 כפרים”, הארץ, 13.5.1948
14. “פעולות אצ”ל בהרי אפרים”, דבר, 13.5.1948
15. “10 כפרים נכבשו ע”י ההגנה והאצ”ל”, הבקר, 13.5.1948
16. “שתי ידי לך הקדשתי מולדת”, חרות, 26.2.1954
17. “אצ”ל כבש כפרים ערביים עזובים למחצה”, על המשמר, 13.5.1948
18. “120 Prisoners Taken”, פלסטיין פוסט, 14.5.1948
19. “Life Imprisonment For Firing at Troops”, פלסטיין פוסט, 3.11.1936
20. “Seven Sentences Commuted”, פלסטיין פוסט, 20.2.1939
21. “בראדיו”, הצפה, 2.2.1938
22. “ועוד אחד זוכה”, דבר, 2.2.1938
23. “אצ”ל כבש 5 כפרים בגבול המשולש”, המשקיף, 13.5.1948
24. “גבעת נילי – יישוב של חרות-בית”ר”, חרות, 5.11.1953
25. “גבעת נילי קולטת עולים מצפון אפריקה”, חרות, 1.10.1954
26. “גבעת ניל”י – מושב בשומרון”, 10.11.1953
27. “בין גלעד וחובייזה”, דבר, 10.7.1973