דיר אל-קאסי \ אלקוש

הכפר דיר אל-קאסי (دير القاسي) היה כפר ערבי-פלסטיני, בגליל העליון המערבי, שתושביו נעקרו במלחמת 1948.
הכפר היה מחולק לשני רבעים, מערבי ומזרחי, כשביניהם עברה הדרך לפסוטה מצפון ותרשיחא מדרום-מערב לכפר. אוכלוסיית הכפר מנתה ב-1596 כ-132 איש לפי רישומי המס העות’מאניים, בשנות ה-80 של המאה ה-19 חיו במקום כ-200 תושבים לפי נתוני סקר פלשתינה המערבית (או כ-350 לפי החוקר הצרפתי ויקטור גורין), ואחרי עלייה מתמדת באוכלוסייה במהלך המאה ה-20, התגוררו בכפר כ-1300 איש ערב כיבושו ב-1948. ההיסטוריה של ההתיישבות במקום היא ארוכת-שנים ובאיזור הכפר נמצאו בעבר שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. בתקופה הצלבנית נקרא המקום “קאסי”.

תושבי הכפר חיו בבתי בוץ ואבן, התפרנסו מגידול דגנים, פירות וגידולים נוספים, ובשנותיו האחרונות של הכפר, חלק מכריע מכלכלתו התבססה על גידול טבק.
פה ושם היו כנראה גם כאלו שמצאו את פרנסתם בדרכים אחרות, כמו שמספרות לנו שתי ידיעות מעיתון הפלסטיין פוסט מ-1945 – בהזדמנות אחת נתפסו 10 קילוגרם של אופיום בכפר, ובהזדמנות אחרת נמצאו 4 גושי חשיש במשקל של כמה קילוגרמים.

• 

• 

שותפים למרד

כמו בכפרים רבים בארץ באותה תקופה, גם בדיר אל-קאסי התגבשה בתקופת המרד הערבי של 1936-1939 קבוצת לוחמים שלקחה חלק בהתקוממות. ראש הקבוצה היה מחמוד איברהים, ממנהיגי הרובע המערבי של הכפר. בראיון שנערך לפני כעשור עם אחד מתושבי הכפר השכן פסוטה, פהים פרנסיס, הוא סיפר כי בעקבות השתתפותו של איברהים במרד, גזר עליו הנציב העליון גזר דין מוות, אך לאחר התערבות של בישוף כנסיית יוחנן הקדוש בעכו, גרגוריוס חג’אר, הומתק עונשו של איברהים.
לא מצאתי מידע רב על אירועי המרד בכפר, אבל בכמה ידיעות עיתונות מהתקופה מסופר על פשיטות של הצבא הבריטי שהביאו למעצרי חשודים ומבוקשים, תפיסות נשק בכפר, כמו גם על מקרה בו מטוס צבאי זיהה חמושים בדיר אל-קאסי, ירה לכיוונם, והרג ככל הנראה לפחות אחד מהם.

המצב טעון שיפור

ממכתב ששלחה אגודת הפועלים הערבית הפלסטינית אל מרכז השלטון המחוזי בעכו, ביוני 1947, עולה כי מצב הכפר ערב כיבושו היה בכי רע – מחלות התפשטו באין מפריע עקב חוסר הדרכה בנושא והיעדר מרפאה במקום; בית הספר המקומי יכול היה להכיל רק כשני שליש מילדי הכפר בעוד האחרים הסתובבו באין מעש ברחובות; בית הספר הקטנטן לבנות, בו למדו לכל היותר כ-40 מבנות הכפר, נוהל ע”י מורה יחיד, לא קיבל סיוע ממחלקת החינוך המנדטורית והיה רחוק מלהוות פיתרון חינוכי מספק עבור ילדות דיר אל-קאסי; גם תשתיות צנרת שיבטיחו אספקת מים נקיים לתושבים לא היו בנמצא, והמצב הכלכלי בכפר היה טעון שיפור באופן כללי – לשם כך ביקשה האגודה כי הממסד יעזור לקדם את ענף גידול הטבק במקום, שהיווה את מקור הפרנסה העיקרי באותה תקופה. לא ידוע אם השלטונות הבריטיים הספיקו להיעתר לבקשות של האגודה לשיפור מצב הכפר, אבל פחות משנה לאחר מכן, יצאו הבריטים מהארץ עם הקמתה של מדינת ישראל.

כיבוש ובריחה

הכפר נכבש במבצע חירם, בו כבשה ישראל את שטחי הגליל הנותרים שעוד לא הוחזקו על ידה. ב-29.10.1948 הופצץ הכפר מהאוויר, יחד עם כפרים ערבים סמוכים, ורוב תושבי הכפר ברחו צפונה בעקבות ההתקפה. יחד איתם ברחו מאיזור תרשיחא, דרך דיר אל-קאסי, גם אנשי צבא ההצלה של קאוקג’י. יום לאחר מכן כוחות הצבא הישראלי נכנסו לכפר וכבשו אותו.
שבועיים לפני כן נמסר בדיווח מודיעין צה”לי כי בדיר אל-קאסי נמצאים כ-200 פליטים, רובם מהכפר צפוריה. סביר להניח שברחו יחד עם התושבים המקומיים.

לא ברור איך ומתי גורשו או עזבו תושבי הכפר הנותרים, אך ידוע כי בשלהי 1948 התעורר ויכוח בקרב אנשי הממסד הישראלי בשאלה האם ליישב מהגרים יהודים בדיר אל-קאסי ובכפרים ערבים נוספים. היו קולות שאמרו כי אין זה צודק ליישב עולים במקומם של הערבים שברחו או גורשו ויש לכבד את זכות הערבים לשוב לארץ. אחרים טענו כי דבר אחד הוא יישובם של חלוצים שמיומנים בשימוש בנשק בכפרים הערבים, אך אין זה נכון ליישב במקומות אלו עולים חדשים חסרי כל הכשרה צבאית. בסופו של דבר ניצחה גישת הזרם המוביל, בהנהגתו של ראש הממשלה דויד בן גוריון, שגרסה כי יש ליישב עולים יהודים בכפרי הערבים העקורים בגליל. אחד התומכים הנלהבים בגישה זו היה יוסף ויץ, מראשי קק”ל, שחלק חשוב מתוכנית ההתיישבות ו”גאולת האדמה” שלו היה מניעת חזרתם של ערבים לבתיהם (כמו גם טרנספר ופינוי תושבי הארץ הערבים).

רוב תושבי הכפר הגיעו ללבנון, רובם למחנה הפליטים רשידיה שסמוך לעיר צור, בו נקלטו פליטים פלסטינים מדיר אל-קאסי וכפרים נוספים בגליל המערבי. בודדים מהם נשארו בארץ, בעיירה הסמוכה תרשיחא.

מכפר מקופח למושב מוזנח

גם המהגרים היהודים שהובאו למקום ע”י השלטונות הישראלים כדי להחליף את התושבים המקוריים לא זכו להרבה נחת, כמו שאספר כעת.
בחודש מאי 1949, בהתאם למדיניות שהזכרתי, יושבו בבתים הערבים של הכפר עולים יהודים מתימן. בראשית נקרא המושב החדש בשמו הערבי, אך תוך זמן מה שונה שמו לשם עברי – אלקוש – כמו במקרים אחרים, דומה לשם הערבי של המקום.
ועדת השמות של המדינה הטרייה טענה כי “יש סבורים שזהו מקום הולדתו של נחום האלקושי”, אך זו הייתה פיקציה מוחלטת, שכן מיקום אלקוש המקראית אינו ידוע, ובין החוקרים הסברות לגבי מוצאו של הנביא נחום נעות בין מספר אתרים בארץ, בעיר אלקוש שבעיראק או במקומות אחרים באיזור הסהר הפורה, אך אף אחד מהם לא מתייחס לאיזור בו ישב דיר אל-קאסי.

התימנים שרק הגיעו לארץ זה מכבר חיו במקום בעוני ותנאים קשים, ללא תחבורה ורפואה סדירה, עם שכר עבודה זעום שלא הספיק לפרנסת המשפחות הגדולות, ללא תשתיות מסודרות ועם מורה אחת אשר לימדה את כל 60 הילדים שחיו במושב. אותה מורה שימשה גם מעין אומנת שרחצה וסיפרה את הילדים, יילדה אמהות, ניקתה את חדרי בית הספר ועוד. מורה שילמד את התושבים עברית לא היה בנמצא. בשלהי קיץ 1949 השווה עיתון “על המשמר” של השומר הצעיר את המצב במקום למצב הכפר הערבי בתקופת המנדט – מקופח ומוזנח על-ידי השלטונות.
ככל הנראה, הזנחת הישוב רק החמירה, ובינואר 1951 דיווח “על המשמר” כי “מחצית תושבי אלקוש עזבו את הכפר מפאת חרפת רעב”. העזיבה המשיכה ורוב התושבים התימנים נטשו את הכפר.

הכורדים מגיעים לאלקוש

ב-1952, במקום התימנים שעזבו, יישבה המדינה באלקוש עולים כורדים (מוצאם, אגב, מהאיזור הכורדי של עיראק, לא רחוק מהעיר אלקוש שבכורדיסטאן העיראקית). גם הם לא “ליקקו דבש” לאורך השנים, אך נשארו במקום למרות הקשיים.

בשנותיהם הראשונות במקום התפרנסו תושבי אלקוש בעיקר מגידול טבק – אותם מטעי טבק אשר הפקיעה המדינה מתושבי דיר אל-קאסי שלא הורשו לחזור לביתם.
בגלל שהאדמות המופקעות שניתנו למתיישבים היהודים היו מעורבות עם אדמות הכפר הנוצרי השכן פסוטה, אירעו בשנותיו הראשונות של המושב מספר תקריות אלימות בין תושבי אלקוש לפסוטה. במקרה אחד ירו תושבי אלקוש ברובים על תושבי פסוטה, במקרה אחר אירעה קטטה המונית בה נפצעו כמה מתושבי שני הישובים. אירועים כאלה חזרו על עצמם שוב ושוב במשך כמה שנים. גם בקרב תושבי אלקוש עצמם היו מריבות פנימיות רבות באותם שנים, עקב סכסוכים בין החמולות שיושבו במקום.

בהקשר של האדמות מעניין לספר על תופעה שהתרחשה באלקוש, כמו גם בקיבוצים ומושבי עולים אחרים בגליל בשנות ה-50 – לחלק מן הישובים היהודים הוקצו יותר אדמות משהיה ביכולתם לעבד ובמקרים אחרים המהגרים היהודים הטריים העדיפו לעבוד כשכירים מחוץ למושבם ולא להתעסק בעבודה חקלאית. כתוצאה מכך, בין אם היו הסיבות כאלו או כאלו, חלק מהישובים החכירו מאדמותיהם לפלאחים הערבים השכנים, עבור שיעור גבוה מן היבול. סביר להניח שרוב האדמות הללו היו שייכות עד מלחמת 48 לכפריים ערבים אשר נעקרו מאדמתם במלחמה, או כאלו שנשארו במקומם אך הופקעו מהם אדמות. כאשר התופעה עלתה לכותרות, אנשי קק”ל תבעו מן הרשויות למגר את התופעה.

המצוקה ממשיכה

הכורדים באלקוש חיו בתנאים קשים במשך שנים רבות. מאחר שעונת הטבק נמשכה רק כחצי שנה, התקשו התושבים להתפרנס בחודשי החורף. במשך כמה שנים התאפשר לתושבים להשלים הכנסה ב”עבודות דחק” של קק”ל כגון הכשרת קרקעות, אך אלו הופסקו ע”י הסוכנות היהודית ב-1960. בסוכנות טענו כי הרווחים מגידולי הטבק והמטעים מספיקים לאנשי המושב, וכי העבודות היזומות נועדו עבור אנשים שלא הגיעו להכנסה שנתית מינימלית. בעקבות צעד זה מצאו עצמם רבים מהתושבים מובטלים וחסרי פרנסה, מבלים חלק ניכר מן השנה בחוסר מעש.

התושבים הכריזו על שביתות מספר פעמים בשנות ה-60 וה-70, בעקבות המחסור בפרנסה ובשירותים חיוניים, אי-חיבור המושב לרשת החשמל ועוד.
ב-1971, יותר מ-20 שנה אחרי הקמת המושב ו-19 שנה מאז הגעת העולים הכורדים למקום, שלחו המתיישבים מכתב אל ראשת הממשלה דאז, גולדה מאיר, כדי להתלונן על תנאי המחייה שלהם. הם סיפרו על כך שבמושב אין רשת ביוב והצרכים נעשים בבורות מחוץ לבית, כבישים פנימיים גם הם אינם ובמקומם רק דרכי עפר גרועות, לילדי המושב אין מגרשי ספורט, פעילויות או מועדון נוער, כמות הקרקע החקלאית קטנה ממה שהובטח להם ולא מספקת את צרכי הפרנסה וגם המצב הביטחוני קשה, עקב הקרבה לגבול ישראל-לבנון. בנוסף, למרות שרוב התושבים במקום היו דתיים, עדיין לא הוקם עבורם בית כנסת, והם השתמשו באחד מבתי הכפר הישנים כבית הכנסת של המושב. התושבים איימו לנטוש את הישוב במידה ולא יינקטו צעדים לשיפור מצבם. מהממשלה נמסר בתגובה כי מצב המושב ידוע וכי קיימות תוכניות לשינוי פני הישוב.

קורבנות משני צידי הגבול

באותם ימים בהחלט היו סיבות לדאגה מהמצב הביטחוני – כבר בשנות ה-50 אירעו כמה תקריות ירי וחבלה במקום, אבל המתיחות חזרה ביתר שאת אחרי מלחמת ששת הימים והגיעה לשיא ב-1970, אז פעילים פלסטינים שהגיעו מלבנון הניחו מטען חבלה מתחת לבית באלקוש. בפיצוץ נהרגה אסתר טוטמא, אם לשישה ילדים שהייתה בהיריון באותה עת. חצי שנה מאוחר יותר התפוצצו כמה סככות בישוב ששימשו בעבר כלולים, אך לא היו נפגעים.

בשנים אלו, בלבנון, חלק מתושבי דיר אל-קאסי המקוריים המשיכו במסורת המאבק הפלסטיני, שהכפר היה חלק ממנה כבר במרד הערבי של שנות ה-30 (אך לא באה לידי ביטוי בעת כיבוש הכפר ב-48, אולי גם כתוצאה מהמכה הקשה שחטף המאבק בעקבות המרד). לדוגמה, מצאתי באתר אירגון החזית העממית את שמו של יוסף עוואד זאהר. יוסף נולד בדיר אל-קאסי ב-1936, השנה בה פרץ המרד, והצטרף ב-1975 לאירגון החזית העממית לשיחרור פלסטין. ב-1976, כחלק ממלחמת האזרחים בלבנון, הוא לחם, ונהרג, במחנה הפליטים תל אל-זעתר, בקרב שהסתיים בכיבוש המחנה וטבח המוני בידי אנשי הפלנגות הנוצרים.

---

כיום המצב במושב אלקוש טוב בהרבה. הישוב ממוקם באשכול 6 במדד החברתי-כלכלי (אותו אשכול בו נמצאת לדוגמא העיר נתניה). לא מאוד גבוה, אבל הרחק מהתחתית.
שם הכפר דיר אל-קאסי משומר כיום בשמות רחובות בפסוטה ושפרעם.
חוץ מאלקוש שנבנתה סביב אתר הכפר, גם הישובים נטועה, מתת ואבירים נבנו על אדמות שהיו שייכות לכפר.

---

מה שנותר מהעבר – שרידי הכפר כיום

בתחילה, כמו שציינתי, יושבו העולים היהודים בבתי האבן הערבים שנותרו במקום. תוך זמן קצר החלה בנייתם של בתים חדשים עבור אנשי המושב, במורד הגבעות של דיר אל-קאסי. למרות זאת, חלק מהתושבים סירבו לעזוב את בתי האבן, וסיכלו את תוכניתה של מחלקת ההתיישבות להרוס את הבתים, שהיו לטעמה מסוכנים (ואכן ב-1962 כמה ילדים ששיחקו בבית נטוש נפצעו מהתמוטטות קיר). ב-1963 אמר אחד מאותם תושבים שהתראיין לעיתון “הבקר” כי “אני נקשרתי כבר לבית שלי… למה עלי לקום ולעזוב בית הנמצא במרכז הכפר ולעבור לבית מרוחק?”.
במרוצת השנים עזבו רוב התושבים את הבתים הישנים וניאותו לעבור לבתים חדשים במושב. למרות זאת ולמרות תוכניות חוזרות להרס בתי הכפר הנותרים, חלקם נותרו על תילם, ככל הנראה גם בשל מאבקו העיקש של זכריה ג’יבלי, אחד משני התימנים היחידים שנותרו במושב, שהמשיך לרעות צאן על הגבעה וניהל במשך שנים מאבק משפטי בנוגע לזכותו על השטח. חלק מהבתים הנטושים המשיכו לשמש כמחסנים חקלאיים עד שנות ה-2000.

ב-2004, בשטח שיועד לפיתוח המושב, חלק מבתי הכפר הנותרים נהרסו על-ידי רשות העתיקות, על מנת לבצע חפירות ארכיאולוגיות ולבדוק אם במקום יש שרידים עתיקים. בגיליון 116 של “חדשות ארכיאולוגיות” נכתב “לא התגלו כל שרידים עתיקים או ממצא קדום… פונו באמצעות כלים מכניים הריסות של כפר ערבי… בחלק מהשטח פונו ההריסות עד לעומק סלע האם… נראה שאין זה אתר עתיקות”.

כיום נותרו כמה מבתי הכפר, שבורים ומוזנחים. בחלקם אפשר לראות שרידים למחסנים ששכנו בהם עד לא מכבר, או להתיישבות היהודית מימיה הראשונים של אלקוש.
גולת הכותרת היא ביתו של מוח’תאר הרובע המזרחי של דיר אל-קאסי – מג’יד אל-צאדק. כראוי למעמדו של אל-צאדק, הבית בנוי בצורה מרשימה, כולל חדר יפהפה שמעוטר בשלל ציורים ו”שלטים” מאויירים שעליהם חלקים מפסוקי קוראן. חדרים אחרים בבית מלאים בערימות עיתונים ישראלים משנות ה-60 וה-70, אשר שימשו בעבר את בנו של ג’יבלי הנ”ל לשם מלאכת ייבוש ראשי שום. קצת קשה להאמין שאף רשות לא טורחת לשמר את הבית המיוחד הזה, וגם שהציורים שרדו במצב טוב יחסית למרות ההזנחה ארוכת השנים.

---

בסוף הגלריה, אחרי סט התמונות הגדול שצילמתי בשרידי הכפר (בשני ביקורים שונים), תוכלו למצוא גם תמונות של אלקוש מיולי 1949 (צלם: זולטן קלוגר), תמונה מ-1950 (צלם: בנו רוטנברג), ותמונות משנות ה-50, לאחר יישוב העולים הכורדים במקום (צלם: בוריס כרמי).

מקורות:
1. בני מוריס, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited
2. סקר ארץ-ישראל המערבית, הקרן לחקר ארץ-ישראל (Palestine Exploration Fund)
3.מפות המרכז למיפוי ארץ ישראל (Survey of Palestine)
4. עמוד הכפר באתר “Palestine Remembered”
5. עמוד הכפר באתר “זוכרות”
6. מירון בנבנשתי, המפה העברית
7. רוביק רוזנטל, אתר “הזירה הלשונית”, “אז מי היה כאן קודם, היישוב הערבי או היישוב היהודי?”
8. ארכיון המדינה, מ-6466/19 – “Representation regarding conditions in Deir-Al-Qasi Village, Galilee Distrcit – פנייה יצוגית בעניין התנאים בכפר דיר-אל-קאסי, מחוז הגליל” 6/1947
9. ארכיון המדינה, ג-6504/26 – “מושב אלקוש” – “התכתבות עם משרדי ממשלה בנוגע למושב הכורדים אלקוש המוזנח” 16.8.1971
10. הערך “אלקוש” בויקיפדיה העברית
11. הערך “Dayr al-Qassi” בויקיפדיה האנגלית
12. “חדשות ארכיאולוגיות” גיליון 116, שנת 2004
13. “פירמידות בגליל”, בלוג yoaView
14. הערך “دير القاسي‎” בויקיפדיה הערבית
15. עבאס נימר, “دير القاسي – قضاء عكا”,abbasnimer.com
16. *”قرية دير القاسي المهجرة/ عكا وذكريات حماتي”, אתר asdaapress
17. “دير القاسي: بيوت ونقوش وزخارف تنطق بحق العودة”, אתר almayadeen
18. “א 3081/99 אלקוש מושב עובדים נ’ ג’בלי זכריה”
19. ואליד ח’אלדי, All That Remains
20. “دير القاسي: مشوار في الوطن”, אתר Palestine Remembered, כולל ראיון עם פהים פרנסיס מהכפר פסוטה
21. “يوسف عوض ظاهر”, אתר החזית העממית לשחרור פלסטין
22. סלמן אבו-סתה, The Palestinian Nakba 1948
23. תמונות מאתר הספריה הלאומית
24. תמונות מארכיון המדינה
25. תמונות מאתר לשכת העיתונות הממשלתית
26. “קרבות ואבידות לכנופיות”, הצפה, 2.2.1939
27. “הודעות רשמיות”, הארץ, 11.5.1939
28.”26 Arabs Held by Military” , פלסטיין פוסט, 12.1.1939
29. “Troops Take Uninformed Gang by Surprise”, פלסטיין פוסט, 11.5.1939
30. “Jerusalem and Haifa Attacks Claim Victims”, פלסטיין פוסט, 2.2.1939
31. “From Dan to Beersheba”, פלסטיין פוסט, 2.4.1945
32. From Dan to Beersheba”, פלסטיין פוסט, 19.4.1945
33. “נפצעו בסכסוך קרקע בגליל”, דבר, 30.12.1953
34. “סכסוך הקרקעות נגרם בטעות”, דבר, 31.12.1953
35. “”התימנים הללו” או מכת הנדידה”, דבר, 20.1.1952
36. “ריב קרקעות בין כפרי הצפון”, על המשמר, 21.11.1950
37. “הם עלו באווירון, אך עודם שרויים במשטר מפגר”, על המשמר, 25.8.1949
38. “יושב סכסוך קרקע בין כפר יהודים תימנים וכפר דרוזי”, הארץ, 27.12.1949
39. “העליה החדשה מתערה בכפרים הנטושים”, על המשמר, 23.9.1949
40. “קבוצים וישובי עולים בגליל מנהלים “מסחר” באדמותיהם”, הארץ, 29.6.1954
41. “שלוש סככות לולים פוצצו במושב אלקוש”, מעריב, 6.8.1970
42. “אשה נהרגה בחבלה במושב אלקוש”, מעריב, 22.9.1970
43. “בהלת נדידה בישובי התימנים”, הארץ, 18.10.1951
44. “חובל צינור המים גם בגבול הלבנון”, חרות, 22.9.1954
45. “מחצית תושבי אלקוש עזבו את הכפר מפאת חרפת-רעב”, על המשמר, 9.1.1951
46. “מושב אלקוש חגג ארבע שנים להתנחלות”, דבר, 18.3.1956
47. “6 נפצעו בקטטה בכפר אלקוש”, הארץ, 13.8.1956
48. “שתי פנים למושב אלקוש”, למרחב, 9.1.1963
49. “עדה בלי אדמה – אינה עדה”, מעריב, 3.3.1971
50. “מקום ושמו אלקוש”, דבר, 24.5.1974
51. “פעמון מצלצל בגבול הצפוני”, מעריב, 13.9.1974
52. “אנשי מפ’ם בוחשים בקלחת של מושב אלקוש”, הבקר, 7.10.1963
53. “דרך הטבק”, דבר, 25.10.1957
54. “למושב אלקוש יהיה חשמל – אך “חג האור” בוטל”, מעריב, 15.9.1963
55. “סיפורם של מתיישבי אלקוש”, דבר, 4.6.1965
56. “למי יש שתילי טבק” – למרחב, 4.5.1961
57. “4 ילדים נפצעו בהתמוטט קיר”, על המשמר, 13.5.1962
58. “לכבוש את ההר ולחיות”, הבקר, 1.9.1950
59. “מתיישבי ההר בגליל ייועדו היום בצפת”, דבר, 9.1.1963
60. “הופסקו עבודות-הדחק למתיישבי אלקוש”, דבר, 14.10.1960
61. תום שגב, 1949 – הישראלים הראשונים