הונין \ מרגליות

הונין (هونين) היה כפר ערבי-פלסטיני, או ערבי-לבנוני, או גם וגם, תלוי את מי שואלים, בג’בל עאמל (רכס רמים) באצבע הגליל, סמוך לגבול לבנון. הונין היה אחד משבעה כפרים בתחומה של פלשתינה-א”י המנדטורית בהם ישבו מוסלמים מתואלים (שיעים).

בסקירה זו אספר על תולדות הכפר וחורבנו ב-1948, מעט על שרידי המצודה שבמקום, על גורל אנשי הכפר ועל קורות מושב העולים מרגליות שנבנה על אדמות הכפר, אל מול חורבותיו.

1. לפני החורבן – הונין עד 1948

קיימות עדויות ארכיאולוגיות וסברות שונות לגבי קיומו של ישוב במקום בתקופות עתיקות יותר, אך ההיסטוריה הידועה יותר של הונין מתחילה בסביבות שנת 1107, עת בנו הצלבנים במקום מצודה בשם שסטל נף (או קסטלום נובום בלטינית – “המצודה החדשה”), כחלק מההכנות לקראת מערכה נגד המוסלמים שישבו בעיר צור.
כ-60 שנה מאוחר יותר תקף השליט המוסלמי נור אל-דין את המצודה, והצלבנים נטשו את המקום, לא לפני שהעלו את המצודה באש. חייליו של נור אל-דין השלימו את מלאכת ההרס והחריבו לחלוטין את המבנה. בשנת 1178 נבנתה מחדש המצודה, בידי אדון מצודת טורון (מצודה צלבנית אחרת, כיום בשטח לבנון) כהיערכות לפלישת המצביא המוסלמי צלאח אל-דין לאיזור. 9 שנים לאחר מכן, כבש צלאח אל-דין את המצודה, ולאחר שכוחותיו החזיקו בה כ-30 שנה, הרסו אותה ועזבוה ב-1218. בשנת 1266 כבש הסולטן הממלוכי ביבארס את איזור המצודה, אך ככל הנראה לא הקים אותה מחדש.

“המראה משם נפלא”

רק במאה ה-18, תחת שלטונו של ט’אהר אל-עמר, השליט הבדואי של הגליל, שופצה קלעת הונין (כך היא נקראת בערבית), ולצידה נוסד הכפר השיעי-מתואלי הונין. כחלק מבנייתה מחדש של המצודה, נוסף לה גם מסגד ששירת את תושבי הכפר.
הכפר והמצודה נפגעו קשה ברעידת האדמה ב-1837, וככל הנראה אז גם ניטשה המצודה בפעם האחרונה, אך נותרה לעמוד, חרבה חלקית, עד היום. בחלק מבתי הכפר שנבנו לאחר החורבן, השתמשו התושבים באבנים שלקחו מהמצודה ההרוסה.

חורבותיה של המצודה הפכו במידת מה לאטרקציה תיירותית ורבים מהמטיילים והחוקרים שהגיעו לאיזור במאה ה-19 ובמאה ה-20 מציינים ביקור במקום. בין השאר, הוזכר המקום במדריך התיירות בעברית מ-1921, אותו חיבר ישעיהו פרס, “ארץ ישראל וסוריה הדרומית – ספר המסעות”. פרס כתב על המקום כי “המראה משם נפלא ומקיף חבל ארץ גדול”. ואכן, מאיזור המצודה נשקף נוף מרהיב של עמק החולה והחרמון. גם עורך העיתון העברי “השילוח”, יוסף קלוזנר, חשב שביקר בהונין בסיורו באיזור ב-1914, אך מתיאורו נשמע כי הגיע דווקא לכפר ערבי שכן – אל-ח’אלצה, אשר במקומו עומדת כיום קריית שמונה.

בסקר פלשתינה המערבית של ה-PEF, ב-1881, כתבו הסוקרים כי הונין הוא כפר בנוי מאבן, סמוך למצודה צלבנית הרוסה, בו מתגוררים כ-100 מוסלמים.

לבנון או פלשתינה?

ב-1916 נחתמה אמנה סודית בין בריטניה לצרפת, הסכם סייקס-פיקו, לחלוקת השטחים אשר תותיר אחריה האימפריה העות’מאנית עם נפילתה. במסגרת ההסכם, הונין, יחד עם שישה כפרים מתואלים נוספים, נועדה להישאר בצידו הלבנוני של הגבול הבינלאומי, בשטח השליטה הצרפתית. גם לאחר תיקון גבולות ב-1920, נותר הונין בשטח הצרפתי.
למרות היווסדה של ועדת ניוקומב-פולה לקביעת הגבולות הסופיים, והערכות כי יתכן והכפר יעבור לשטח המנדט הבריטי, הונין נכלל ב-1921 במפקד האוכלוסין של המנדט הצרפתי, ותושביו קיבלו אזרחות לבנונית. ב-1923 סיימה הועדה את עבודתה, נקבע הגבול, והכפר הונין עבר באופן רשמי לשטחי פלשתינה-א”י. ב-1926 גם קיבלו התושבים אזרחות של המנדט הבריטי.

במפקד האוכלוסין הבריטי ב-1931 נמנו בכפר 1075 תושבים, ובסקר הכפרים ב-1945 הוערך מספרם ב-1620 (למרות שלפי הסקר מספר זה כולל משום מה גם את תושבי הכפרים הלבנונים חולא ועדיסה ששכנו מעבר לגבול).

קטטות והברחות

בין תושבי הונין והמתיישבים היהודים, שהגיעו לאיזור להקים ישובים בעשורים הראשונים של המאה ה-20 (כפר גלעדי, תל חי, מטולה, ובהמשך גם משגב עם ומנרה), התקיימו רוב הזמן יחסי שכנות טובה, למעט כמה תקריות בודדות ומינוריות יחסית. עם ערביי צפת והאיזור לעומת זאת, ובעיקר עם מנהיגיהם, היו לתושבי הכפר יחסים מתוחים, עקב האיבה ארוכת השנים בין המתואלים לעדה הסונית לה השתייכו הצפתיים.
גם בקרב תושבי המקום עצמם הופר לעיתים השלום – ב-1928 לדוגמא, התרחשה קטטה בפסטיבל המתואלי בכפר. במקום התקיימה תחרות רכיבה על סוסים, תגרה פרצה בין המנצח למתחרהו, ואחרים התערבו. 15 איש נפצעו וכמה נעצרו. אירוע חמור יותר אירע ב-1930, כאשר סכסוך אדמות בין שתי משפחות בכפר התדרדר לכדי קטטה המונית בה נפצעו עשרות, חלקם קשה, כולל אישה זקנה ותינוק. המשטרה עצרה רבים מהמשתתפים והטילה קנסות על המעורבים באלימות. שנה מאוחר יותר, בעקבות רצח בכפר, נעצרו 15 מהתושבים.

אנשי הכפר עסקו ברובם בחקלאות או בסחר, אך עקב מיקומו של הכפר ממש בסמוך לגבול, והיחסים ההדוקים עם הכפרים השיעים שבצד הלבנוני, פרחה בהונין גם תעשיית ההברחות, במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר מוצרים רבים היו בפיקוח וקשים להשגה. בעיתונות העברית של שנות ה-40 קיימים דיווחים רבים על מקרי הברחה להם היו אחראים תושבים מהונין, של שלל מוצרים מגוון – אורז, חיטה, עיזים, חוטי ברזל, נפט ועוד. במקרים מסויימים לא היה מדובר בהברחה אל מעבר לגבול, אלא העברה ללא רישיון של מצרכי מזון ומוצרים אחרים ברחבי הגליל (לעיתים אפילו העברה אסורה של מוצרים מח’אלצה הסמוכה אל הונין). בתגובה הפעילו השלטונות המנדטוריים אכיפה נוקשה, ועשרות תושבים מהכפר קיבלו בעקבות המקרים הללו קנסות ולפעמים גם תקופות מאסר קצרות.

2. מלחמה ועקירה – הונין ב-1948

על-פי תוכנית החלוקה של האו”ם מה-29 בנובמבר 1947, הכפר הונין אמור היה להיכלל בשטחי המדינה היהודית המתוכננת. במבצע יפתח באפריל ומאי 1948, ערב הקמת מדינת ישראל, כבש הפלמ”ח את רוב איזור הגליל העליון המזרחי.
לפי מידע של הש”י, שירות המודיעין של ההגנה, היו בשלהי אפריל 1948 כ-100 לוחמים ערבים בהונין. דו”ח יומי של הפלמ”ח מה-8 במאי 1948 טוען כי תושבי הונין קיבלו הוראה מגורמים ערבים לפנות את הכפר תוך שישה ימים, אך במידה ואכן הייתה הוראה כזו, נראה כי היא לא קויימה והתושבים נשארו בכפרם. כמה ימים מאוחר יותר, ב-11 במאי, הגיעו להונין חלק מפליטי הכפר אל-ח’אלצה הסמוך, אשר תושביו נמלטו מכפרם, ככל הנראה בעקבות כיבוש בירת המחוז צפת ולאחר שההגנה סירבה לבקשתם להגיע להסכם.

תחילת הסוף

ב-23 במאי פשטו כוחות הפלמ”ח על הונין, פעולה שהובילה לבריחת רוב אנשי הכפר. לא דווח על התנגדות לפשיטה, מה שאולי מצביע כי בין אם היו בכפר לוחמים מצבא ההצלה באפריל או לא, בעת הפשיטה לא נותרו בו כוחות ערבים. גם אחד מבכירי הישוב היהודי באיזור אמר חודשיים לאחר מכן כי “רק חלק קטן מהכפר (השתתף בפעולות נגדנו), נכנסו לשם גם כנופיות אולם מצבן בתוך הכפר לא היה נוח”. מהדיווחים נראה כי הכוחות הישראלים לא נשארו בכפר ובעת זו הוא עוד לא נכבש, ונותר במעין שטח הפקר, ללא ריבונות ברורה, בין מדינת ישראל שזה עתה נולדה, לבין לבנון, שזכתה בעצמה לעצמאות כחמש שנים מוקדם יותר. בדיווח מודיעיני ישראלי מאמצע חודש יוני נמסר כי חלק מהתושבים שבו לכפר, ושגם פליטי אל-ח’אלצה ששהו בו, ירדו עם תחילת ההפוגה בחזרה לעמק כדי לקצור את שדותיהם.

בחודש יולי 1948, חטפו כמה חיילים ישראלים ארבע נשים מהונין, אנסו ורצחו אותם (הסיפור המלא בהמשך המאמר).

בני מיעוטים נאמנים

בקיץ נותרו בכפר כ-400 תושבים ערבים, רוב הנשים והילדים הועברו בינתיים לכפרים הסמוכים בלבנון עד יעבור זעם.
במהלך אוגוסט גירשו כוחות צה”ל כמה מהתושבים, אך באותו חודש, ב-10.8, החלו מאחורי הקלעים מגעים מעניינים. בהמשך לבקשה של אחד מזקני הונין ממוכתר קיבוץ מנרה, נקבעה פגישה בבית התרבות בכפר גלעדי. לפגישה הגיעו ארבעה מנכבדי הכפר, ביניהם שני המוח’תארים – שאקר פארס ומוחמד וואקד, אשר נועדו עם נציגים ממשרד המיעוטים בצפת, שירות המודיעין הישראלי וחבר קיבוץ כפר גלעדי, משה אליוביץ. אליוביץ היה אדם רב-השפעה באיזור ששימש כאיש קשר בין הקק”ל לבעלי אדמות, ואפילו נקרא לעיתים לשמש בורר בסיכסוכים בין חמולות ערביות.

נציגי הונין סיפרו על היחסים הטובים ששררו בעבר בינם לבין שכניהם היהודים ועל איבתם לשלטון הערבי הסוני, וביקשו לחיות במדינת ישראל כבני מיעוטים נאמנים אשר ישאו בכל החובות שתטיל עליהם המדינה. אחד המוח’תארים ביקש כי המגעים יתקיימו בינתיים בצנעה וזהירות עקב המצב המלחמתי, אך עמיתיו חלקו על דבריו וביקשו לקיים יחסים גלויים ומסודרים עם היהודים. חברי המשלחת אמרו כי המתיחות באיזורם פחתה וכן כי לבנון ברובה מתנגדת למלחמה (ואכן מדינה זו כמעט ולא השתתפה בלחימה) וכי המתואלים בג’בל עאמל שואפים לשלום ולשקט.
תשובת הנציגים הישראלים בפגישה הייתה כי המלחמה טרם נגמרה והסמכות לטפל בדרישות כאלו היא של הצבא, שכן הארץ נמצאת כעת תחת משטר צבאי. הם הבטיחו כי יעבירו דו”ח עם המלצה לכוחות הביטחון. עם זאת, הם אמרו לנציגי הכפר כי היחסים עם היהודים בעבר לא מקנים להם שום זכות והזהירו אותם לבל יחזירו את משפחותיהם לכפר ללא אישור וכי אם יעשו כן, הדבר יכול לגרום להם פגיעות מצד הצבא. אנשי הונין אמרו כי הם מקבלים את התנאים אך הפצירו (נשמע כי כמעט התחננו) באנשי המשלחת הישראלית כי ישמשו להם מליצי יושר בפני הצבא.

לברר היטב את העניין

בדו”ח ישראלי בנושא הפגישה נכתב מצד אחד על הבוז והעלבון בהם זוכים השיעים מערביי הארץ, אך גם נכתב בין השאר כי “כרוב בני הכת השיעית, גם אנשי הונין… אוהבי בצע ומתעסקים בעיקר בהברחות”. עם זאת, הדו”ח ממליץ לבדוק את הבקשה ומציין כי יתכן והיד המושטת לשלום מצד ההונינים תוכל לשמש כפתח לידידות בין מדינת ישראל לשיעים באיזור. כמו כן נרמז כי הדבר יאפשר אולי הרחבת הגבולות בהמשך אל תוך שטח לבנון, וכי ההסכם יועיל לסחר בין שני צידי הגבול. הדו”ח של אנשי משרד המיעוטים בצפת גרס גם כי השיעים בארץ הם מיעוט קטן ומבוסס כלכלית שלא יהווה נטל על משק המדינה היהודית.
שר המיעוטים בממשלה הזמנית, בכור-שלום שטרית, העביר הלאה את הבקשה לראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, ולשר החוץ, משה שרת. הוא אמר כי יש לברר היטב את העניין אך הדגיש את היתרונות הפוטנציאליים שאפשר להרוויח מהיענות לבקשה.

ב-2 בספטמבר התכנסה “הועדה לממשל בשטחים מוחזקים” בפעם השנייה. אחד מהנושאים על סדר היום הייתה בקשת הכפר הונין. עזרא דנין, נציג משרד החוץ, הודיע כי המשרד מוכן לאפשר מחווה של איחוד משפחות באופן חד-פעמי, אך שאין לכרות ברית שלום בכתב עם הונין. גד מכנס ממשרד המיעוטים ענה בתגובה כי אין כוונה לחתום על הסכם בכתב אך ניסה להציג באופן חיובי את השלום האפשרי בין הצדדים. בכל מקרה, עקב “איזו הכנות שהן מעבר לגבול” הוחלט לדחות את הדיון לשבועיים-שלושה.
ב-7.9 כתב י. שמעוני ממשרד החוץ במכתב למשרד המיעוטים כי אין התנגדות להחזרת המשפחות של הגברים שנותרו בכפר, כל עוד לא יהפוך הדבר לתקדים עבור כפרים אחרים, אך הוסיף כי יש להשתדל שלא יחזרו משפחות שברחו עם הגברים. כמו כן הדגיש גם הוא כי עדיף לעשות את ההסכם בעל-פה בלבד ולא בכתב. ממשרד החוץ גם כתבו כי ידיעות רבות שיש בידיהם סותרות את הטענה כי הכפר היה ידידותי לגמרי. את סיום המו”מ ביקשו בכל מקרה, גם הפעם, לדחות בכמה שבועות עקב הצבת תותחים כבדים סמוך לכפר.

לפרוץ, להרוג, לשבות, לפוצץ, לשרוף

אממה, בדיעבד התברר כי מכתבו של שמעוני היה מיותר, שכן כבר ב-2.9, בעוד דנין ומכנס מתדיינים על העניין בפגישת הממשל הצבאי, הוציא מפקד גדוד 23 של חטיבת הכרמל (כרמלי) פקודת מבצע שתחתום את גורלו של הכפר הונין.
בפקודה נאמר כי הכפר פונה ברובו בימים האחרונים בעקבות חילופי אש בסביבות מנרה אך ייתכן כי חלק מהכפריים כבר חזרו. כוונת המבצע הייתה “לפרץ לכפר הונין להרוג מספר גברים. לשבות שבויים, לפוצץ כמה מבתי הכפר ולשרוף את הנתן לשרוף.” הפקודה הוצאה ובוצעה ע”י חיילי גדוד 23 בסיוע כוחות מהגדודים 21 ו-24. וכך רוקן הכפר הונין באופן סופי מתושביו.

בדו”ח דו-שבועי של משרד המיעוטים בצפת מדווח, תחת הכותרת “פעולת עונשין בכפר הונין”, על קרב שהתלקח בין יחידה ישראלית ויחידה לבנונית באיזור מנרה, בה נהרגו ארבעה חיילי צה”ל ונעלמו עוד שניים. לדברי הדו”ח, בשעת הנסיגה של הכוח הישראלי נורו עליו מספר יריות ליד הכפר הונין (גם דב ירמיה, סמג”ד בחטיבת כרמלי באותם ימים, סיפר על ירי מכיוון הונין בעת הנסיגה). “כמעשה תגמול, חדרו אנשנו לתוך הכפר הנ”ל ופוצצו 24 בתים. בן המוכתר נהרג, ומספר אנשים נלקחו בשבי, היתר ברחו.” הוא מציין גם את המובן מאליו – שעקב אותו אירוע ירד מן הפרק (“לעת עתה”) המו”מ עם אנשי הכפר.
לא ברור אם מחבר הדו”ח התכוון כי היה מדובר במעשה נקמה ספונטני שאירע במהלך הנסיגה, אך בכל אופן, מפקודת המבצע המסודרת ניתן להסיק כי לא כך היה. מהמידע שמצאתי, נראה כי אותו קרב באיזור מנרה התרחש כמה ימים לפני הפעולה בהונין.

ב-7.9, אותו יום בו משרד החוץ הגיב סוף סוף לבקשת הסכם הידידות של הונין, נכתב בעיתון “טלגראף” הביירותי “כן תקפו היהודים את הכפר הונין והרסו 20 בתים, ביניהם מסגד, והרגו 20 איש”. כמו כן מנה העיתון את שמותיהם של בעלי הבתים ההרוסים.
כמה ימים מאוחר יותר דווח על מכתב ששלחו המוח’תארים של הכפר, אותם אלו שישבו חודש לפני כן בפגישה בכפר גלעדי, אל ממשלת לבנון. וזה לשון המכתב: “בתינו פוצצו, מקומות התפילה נהרסו, זקנינו וצעירינו נטבחו ונשבו, נשותינו שבויות בידי הציונים. אנו פונים לרגש הצדק שלכם ומבקשים את עזרת המשטר הלבנוני בקרבת מקום להצלת שאריתנו”.

3. אונס ורצח

ב-17.7.1948 נהרג טוראי אברהם (אלברט) מזרחי, חייל בחטיבת עודד, באחד הקרבות הקשים שהתרחשו בתל עזזיאת שעל גבול סוריה, מקום שהתפרסם יותר בעקבות הקרב שהתחולל בו 19 שנה מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. על הקשר בין מותו של הטוראי יליד קובה לפרשה בהונין אגיע מיד.

ב-29.7.1948 נערך ביקור של שר המיעוטים בכפר גלעדי. בעמוד של פרוטוקול הפגישה, אחרי כמה משפטים בנושא הכפר הונין, נכתב ציטוט מפיו של נחום הורביץ, חבר קיבוץ כפר גלעדי, ממייסדי אירגון “השומר”: “לפני זמן מה נתפסו ארבע ערביות ואנשי הצבא בצעו בהן מעשים מגונים והרגום.” עמנואל פרידמן, איש משרד המיעוטים בצפת, משיב לו כי הוא פנה בעניין לתובע הכללי של חטיבת עודד והלה הבטיח כי יחקור בעניין ויעדכנהו. הוא מוסיף גם כי אנשי הכפר יודעים שהנשים נלקחו על-ידי הצבא אך לא יודעים עדיין את התוצאות (יתכן שעל כך מדובר במשפט “נשותינו שבויות בידי הציונים” שהזכרתי בקטע הקודם).

אותו פרוטוקול, אליו הגיע המשורר והסופר תומר גרדי בעקבות הפניה בספר של ההיסטוריון בני מוריס, גרם לו לחקור יותר לעומק את הפרשה, והוא כתב עליה, ועל הונין בכלל, בספרו “אבן, נייר”. את רוב המידע בנוגע לאותה פרשה, כמו גם מספר פרטים אחרים במאמר זה, שאבתי מספרו של גרדי.
כמה שנים אחרי שגרדי מצא את אותו פרוטוקול בארכיון ההגנה, הוא גילה שכמו מסמכים רבים מ-1948 ועשוריה הראשונים של המדינה, שכבר נפתחו בעבר לעיון הציבור, גם מסמך זה צונזר. למרות שהאירוע כבר פורסם בספרים בעבר, השורות לגבי המקרה בהונין נמחקו, ככל הנראה כדי למנוע נזק לשמה הטוב של מדינת ישראל. ראש המלמ”ב לשעבר, יחיאל חורב, הסביר לפני כמה שנים, בראיון לעיתון “הארץ”, את ההיגיון מאחורי התופעה: “אם הוא (בני מוריס) יגיד ‘כן, יש לי את המסמך’, עם זה אני לא יכול להתווכח. אבל אם הוא רק אומר שזה כתוב שם, יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה לא נכון.”

הצבא חוקר

גרדי המשיך לנבור בארכיונים וגילה כי בעקבות המקרה, באופן יוצא דופן, הצבא אכן פתח בחקירה.
מעדויות החיילים מחטיבה 9 (עודד), גדוד 91, פלוגה ג’, עולה כי ב-20.7.1948 ירדו מהונין כמה נשים ערביות, כדי לקצור בשדות הדורה, והגיעו עד מעל לכפר אל-חאלצ’ה, בו חנו החיילים הישראלים. בעקבות כך, התקבל דיווח שהופיעה קבוצת ערבים “מסתננים” בהרים, וחלק מהחיילים עלו לבדוק את המתרחש. החיילים דניאל ואברהם בכר תפסו 4 מהנשים מהונין ועצרו אותן (השאר הצליחו לברוח). יחד עם יצחק בן אברהם חוברה, מנחם שולמן והסמל ציון דהבני, הם החלו להוריד אותן לכיוון המחנה. בדרך, אחרי שדיברו ביניהם על האפשרות לאנוס את הנשים, פנה הסמל דהבני למבוגרת מבין הנשים, על פי העדויות אישה זקנה, ואמר לה שאם לא תצווה על הצעירות שיאפשרו לחיילים לאנוס אותן, יהרגו אותן. החבורה לקחה את הנשים וביצעה בהן את זממה. לאחר שסיימו, ירו בהן למוות, הותירו את גוויותיהן במקום, וירדו בחזרה למחנה.
בחקירה בפני קצין המודיעין של החטיבה, סרן משה עוזיאל, הודו האחים בכר במעשה וטענו כי עשו זאת כדי לנקום דמו של בן דודם אלברט שנהרג בתל עזזיאת, המוזכר לעיל. הסמל דהבני טען כי שולמן והאחים השתוללו ואיימו עליו ברובה שלא יפריע להם להרוג את הנשים. חוברה אמר כי התחרט לפני שביצע את האקט (לדבריו בגלל שהוא “בן אדם עם רגש”) והלך לשבת בצד, ושלא השתתף בהרג עצמו. לאחר כמה ימים נשלחו חיילים למקום הרצח, בהוראת מפקדם, בכדי למצוא את הגוויות. הם מצאו רק שלוש מהגופות וקברו אותן בקבר רדוד סמוך למחנה. כמה ימים לאחר מכן איתרו את הגופה הרביעית במצב ריקבון ושרפו אותה.

מפקד הפלוגה לקח את שולמן והאחים למעצר. חוברה גם הוא נעצר אך לאחר זמן מה הודיעו לו כי הוא זוכה ושיחררו אותו. יומיים לאחר המקרה הגדוד היה אמור לצאת לפעולה, וסרן עוזיאל פנה לחשודים והסכים לשחרר אותם תמורת השתתפותם במתקפה הקרובה. הוא אמר כי אם יקבלו את הצעתו “יסתדרו העניינים”. כשפנה לקצין החטיבה בעניין המקרה, הלה ענה לו “תעשה עם הנאשמים מה שאתה רוצה”. הנאשמים הסכימו להצעה, אך כאשר שוחררו ממעצר ערקו מהצבא. ככל הנראה, לאחר העריקה שבו למחנה תוך זמן קצר.

משפט, ועוד משפט, ועוד משפט

האחים בכר ומנחם שולמן הועמדו למשפט צבאי. שרידי שלושת הגופות הוצאו מקברן כשנה לאחר המקרה ופתולוג העריך כי גילן של הנשים היה 15, 20 ויותר מ-40. בראשיהן של שתי הצעירות נמצאו חורי ירייה, גולגולתה של המבוגרת מבין השלוש הייתה מרוסקת. במהלך המשפט קצינים חוקרים “שכחו” פרטים, עדים הוכרזו כעוינים ונפסלו עדויות והודאות. אב בית הדין נפצע קשה בתאונת דרכים ובעת ששהה בבית החולים נגנב תיק התביעה ממשרדו.
המשפט החל מחדש. במשך חצי שנה חיפשו אחר התיק האבוד ולא מצאו. בינתיים הנאשמים כבר השתחררו מהצבא והמשפט לא התקיים.

לאחר שחרורם של שולמן והאחים בכר מהצבא, החקירה החלה מחדש, הפעם בידי המשטרה. השלושה נעצרו והושמו במעצר בבית הכלא בחיפה.
ארבעה חודשים לאחר מעצרם, במאי 1950, ברחו שולמן ואברהם בכר מהכלא, יחד עם עציר נוסף, באמצעות חור שפרצו בקיר הבניין. יומיים לאחר מכן הסגירו עצמם השניים. כמה חודשים אחר כך זוכה שולמן מחוסר הוכחות ושוחרר, אך המשפט נגד האחים בכר המשיך ואיתו המשיכה גם הפארסה המשפטית.
השופט החוקר שהיה אחראי על התיק הועבר לתל אביב והשופט החוקר שהחליף אותו ביקש לקרוא מחדש לעדים. ושוב, עדים לא זכרו, עדויות נפסלו, ועדויות אחרות סתרו עדויות קודמות ונפסלו גם הן. שני עדים נעצרו באשמת עדות שקר. בית המשפט סרב לשמוע את עדותו של מי שהיה התובע הכללי של החטיבה בתקופת האירוע. עוד נטען כי קצין המודיעין שביצע את החקירה הראשונית לא יידע את הנאשמים על זכויותיהם. האחים בכר גם אמרו שהסמל דהבני איים עליהם בזמנו ודרש שיקחו על עצמם את האשמה, כי להם יסלחו בגלל ה”נסיבות המקלות” – מות בן דודם כמה ימים לפני האירוע.

ב-19 בינואר 1951 תמה הסאגה בכך שהאחים בכר זוכו מחוסר הוכחות ושוחררו לאחר כשנה במעצר (לפני כן הספיקו להיות עוד שלושה חודשים בכלא צבאי).
מעניין לציין כי בכל הכתבות בעיתונות העברית שהזכירו את הפרשה במהלך המשפט האזרחי, מדובר רק על הרג הנשים ואין שום איזכור למעשי האונס.

במהלך התחקיר שלי למאמר ניסיתי למצוא את שמות ארבע הנשים. אולי גם לגלות משהו על מי היו אותן קורבנות תמימים ששילמו את מחיר יצר הנקם על לא עוול בכפן. לא מצאתי מידע אמין עליהן בשום מקום. באתר ערבי אחד הגעתי למאמר שמספר כביכול על המקרה ומציין גם שמות פרטיים של שלוש מהנשים, אך המאמר רצוף בכל כך הרבה אי-דיוקים, בדיות ושקרים של ממש, כך שהעדפתי שלא להסתמך עליו.

4. הגירה ומצוקה – מושב מרגליות – 1950-1965

לאחר עקירתם מהכפר, נפוצו תושבי הונין ברחבי לבנון. בינתיים כפרם עמד נטוש, חצי הרוס, כשלוש שנים. השדות לא נחרשו או נזרעו, התאנים נרקבו על העצים.

ב-1950 אושרה סלילת כביש בין אל-ח’אלצה (הכפר שבאותה עת הפך לעיר העברית קריית שמונה, לאחר שתושביו הערבים נעקרו גם הם במלחמה) להונין. ב-1951 הרשויות הישראליות יישבו על אדמות הכפר, בצמוד לבתי הונין, מהגרים יהודים מעיראק, שעד אז גרו באופן זמני במעברת צמח. לימים יצטרפו אליהם גם עולים מכורדיסטאן, פרס ומרוקו. המעברה החדשה, לימים מושב, נקראה “מרגליות”, על שם חיים מרגליות קלווריסקי, עסקן ציוני שהיה ממונה על ההתיישבות בגליל מטעם חברת יק”א ונפטר ב-1947. בשנים הראשונות לקיומו הישוב עדיין נקרא לפעמים בשמו הקודם – הונין.

תנאי החיים במעברה הצפונית היו קשים. בחורף הראשון, חלק מהצריפונים העלובים נסחפו ממקומם בגלל נחשולי מים. גם בשנים שלאחר מכן המצב במרגליות המשיך להיות בכי-רע, בדומה למושבי עולים אחרים בהם יישבו יהודים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. חלק מהתושבים נטשו את המקום עקב ההזנחה.

במבנה ששימש בעבר כבית הספר של הכפר הונין, נוסד כבר ב-1951 בית ספר לילדי המושב, אבל שלוש שנים לאחר מכן, ציוד עדיין היה חסר וילדים נאלצו לשבת על הרצפה בכיתה, גם בחורף הגלילי המקפיא. מדיווחים של משרד החינוך משנות החמישים אפשר ללמוד גם כי בתקופת הבשלת התאנים (שעציהם נשארו במקומם מימי הכפר הערבי) תלמידים רבים לא התייצבו ללימודים מאחר שהועסקו בקטיף (ארייה), ושהשפה השלטת בין התלמידים יוצאי עיראק, גם כאלו שהיו בארץ כבר 5 שנים, עדיין הייתה השפה הערבית. בית הספר המשיך לסבול מקשיים כאלו ואחרים עד שנסגר ב-1963 והתלמידים עברו ללמוד בקריית שמונה.

גם במרגליות, כמו שנים קודם לכן בכפר הונין, היה ב-1955 ריב בין שתי חמולות – חכם דויד מועלם וחכם ג’ורג’י ניהלו מאבקי שליטה במושב, מה ששוב עורר חששות לנטישת תושבים.
ועוד אנקדוטה קטנה לגבי הקשר מרגליות-הונין אפשר למצוא בידיעה קטנה בעיתון “חרות” מתחילת 1956, שנשמעת אירונית למדי כשמסתכלים עליה בתמונה הגדולה, בגלל המילים בהם בחר הכתב להשתמש – בכתבה נכתב כי סמוך לגבול נתפס רועה צאן לבנוני רכוב על חמור. תושבי מרגליות תפסו אותו, אך בעיתון התנועה הרוויזיוניסטית קראו להם “תושבי כפר הונין”.

יוצאים להפגין

גם בשלהי שנות ה-50 עוד לא התייצב המושב, התושבים זעקו על קיפוח ואיימו בהפגנות. בהמשך אכן הלכו והפגינו מול משרדי הסוכנות היהודית בצפת. אנשי המקום התמודדו עם מחסור באדמות, כלים חקלאיים, וגם במים להשקיית השדות, ללא חיבור לרשת החשמל וללא רופא מקומי או אפילו אחות. גם כלי תחבורה לא היו בנמצא. אוטובוס היה עובר פעם אחת בבוקר בדרכו לצפת וחיפה, וחוזר למושב בערב.

כאשר בראשית שנות ה-60, לאחר מחאות התושבים, העניקה סוף סוף המחלקה להתיישבות שטח נוסף למושב מרגליות בכוונה להקים בו פרדס, הגיעו הטרקטורים של הסוכנות למקום ונתקלו שם באנשי כפר גלעדי, אשר מנעו מהם לעבוד על האדמות וטענו כי השטח הוא שלהם. במחלקה להתיישבות אמרו מצידם כי השטח ניתן בעבר לאנשי הקיבוץ רק בכוונה שיעבדו אותו באופן זמני. לקיבוצניקים היה חשוב להדגיש כי הסכסוך שלהם הוא רק עם המחלקה להתיישבות ולא עם מושב מרגליות, וסיפרו כי הם עצמם מרגישים הצד המקופח בכל הסיפור כי בעבר נמסרו אדמות מהקיבוץ לישובים אחרים, וכי אינם מקבלים את כל ה”פריבילגיות” להם זוכים ישובי העולים החדשים. בכל מקרה, הועדה העליונה של מנהל מקרקעי ישראל קבעה באופן סופי כי השטח שייך למרגליות, אך הבטיחה לאתר שטח אחר עליו ינטעו פרדס עבור כפר גלעדי.

5. ובינתיים בהונין ההרוסה…

פאוזה קטנה מתלאות מושב מרגליות, כדי לספר לכם מה עבר בינתיים על המצודה ועל הכפר החרב הונין, שבשנות ה-60 חלק מבתיו עדיין עמדו אל מול בתי המושב כתזכורת לעבר שהיה ואיננו.
במהלך שנות ה-50 המוקדמות בנו בקיבוץ דן את מוזיאון בית אוסישקין. לצורך בניית המבנה בעל הצורה הייחודית הביאו לקיבוץ אבנים מבתיו של הכפר הונין אשר עובדו לאחר מכן ע”י סתתים. במבנה נפתח מוזיאון לטבע והיסטוריה, אך התצוגות בו לא הזכירו את ההיסטוריה של האבנים מהם הוא בנוי. למרבה האירוניה, בהתחשב בגורלם של הכפר והמצודה שמהם הגיעו חומרי הבנייה, בית אוסישקין הוכרז לימים כמבנה לשימור על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות. בהערת אגב אומר שסיפורו של המוזיאון הוא מה שהניע את תומר גרדי, הסופר שהזכרתי מוקדם יותר, בן קיבוץ דן, לכתוב את ספרו “אבן נייר”. כיום כבר ניצב בכניסה לבית אוסישקין שלט שמספר כי האבנים לבניית המוזיאון הובאו מהכפר הונין, אך מיד “מתרץ” את הבזיזה בכך שתושבי הונין עצמם לקחו את האבנים מהמבצר ההרוס.

בשנות ה-60 המשיכה בזיזת שרידי הכפר בידי קבלנים שעבורם היווה הכפר מאגר חומרי בנייה חינמי. עלה חשש כי גם פריטים ארכיאולוגיים מהמצודה ינזקו במהלך ההריסות הפיראטיות. החפיר שליד המצודה ההרוסה הפך למזבלה של תושבי המושב, וגם תלונה של פקח רשות עתיקות כנגד מרגליות לא שינתה את המצב. הכפר הלך ונחרב ובסוף אותו עשור כבר נשארו בו רק בתים ספורים, שנהרסו במהלך העשורים שלאחר מכן.

6. השקט הופר – מושב מרגליות – 1965-1985

עד 1965 הגבול באיזור מרגליות היה שקט באופן יחסי, למרות שהיה מסומן עם אבנים בלבד והיה קל מאוד לעבור אותו. לפני כן אירעו מדי פעם חדירות מלבנון בנסיון לשדוד עדרי צאן, עד שתושבי המושב “לימדו אותם שזה לא משתלם” לדבריהם. קטטות פרצו לעיתים כאשר רועים לבנונים חצו את הגבול עם עדריהם לתוך אדמות המושב, ובמקרים מסויימים תושבים לשעבר של הכפר הונין “הסתננו” במטרה לאסוף חפצים שהשאירו מאחור (לימים ימצאו ילדי המושב אוצר מטבעות זהב בין בתי הכפר הנטושים) או לקטוף פירות מעצי התאנה. במהלך שנות ה-60 הספיקה הסוכנות היהודית לעקור את אותם עצים.

ב-1965 החל אירגון פת”ח הפלסטיני בפעולות חבלה, והשקט הופר בישובי הגבול הישראלים. בליל ה-27 באוקטובר, בעוד תושבי מרגליות צופים בערוץ הטלוויזיה הלבנונית שהיה פופולרי במושב באותם ימים (לפני שהחלו שידורי הטלוויזיה הישראלית), התפוצץ מטען בבית קיצוני בישוב. הבית לא היה מיושב ולא היו נפגעים, אך זו הייתה תקרית שהיוותה יריית פתיחה לשנים של הסלמה.
בתגובה לאירוע, נכנסו כוחות צה”ל לשטח לבנון בכדי לבצע מעין פעולת תגמול בכפרים שליד הגבול. בכפר הלבנוני חולא פוצצו הכוחות את בית המוח’תאר וכתוצאה מכך נהרגה אישה שביתה התמוטט גם הוא כתוצאה מהפיצוץ. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנתקלו תושבי חולא בצבא הישראלי – 17 שנה מוקדם יותר, במהלך מבצע חירם ב-1948, נכבש הכפר על-ידי כוחות צה”ל והתרחש בו טבח קשה – חיילים ריכזו עשרות תושבים בבתים, ירו בהם למוות, ופוצצו את הבתים על הגוויות.
בנוסף לפעולה בחולא, פוצצו הכוחות כמה בריכות השקייה בכפר הסמוך מיס אל-ג’בל.
שמונה חודשים מאוחר יותר, אחרי פעולה של צה”ל בסוריה, נמצאו שוב מטעני חבלה במרגליות. רוב המטענים פורקו, אחד גרם נזק ללול. מזירת המטענים נמצאו עקבות שהובילו לכפר חולא.

ההסלמה ממשיכה

אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 עברו על המושב כמה חודשים שקטים, אך השקט לא האריך ימים. בינואר 1968 חזרו ניסיונות החבלה. נמצא ופורק מטען, ואז עוד מטען, ואז פוצץ שיבר מים בסמוך למושב, ואז החל גם ירי מרגמות מפעם לפעם. בינתיים הפעולות לא גרמו כמעט לנזקים או פגיעות בנפש ובעיתון “על המשמר” כתבו אפילו כי “פעולות החבלה עלובות ולא מזיקות בכלל”, אך תחושת הביטחון במקום לא הייתה כבעבר. הגבול עדיין היה כמעט בלתי נראה, והישובים הסמוכים אליו נותרו פגיעים.
וצה”ל מגיב ביד קשה עם תקיפות כפרים ליד הגבול, ומתרחשת עוד פעולת חבלה במושב, ושוב תגובה ישראלית וחוזר חלילה. הפגזה אחת על הכפר חולא מותירה בתים הרוסים רבים, הרוגה אחת ופצועים. וההסלמה ממשיכה. המתיחות בגבול מחריפה. בכפרים הלבנונים מתגברת התסיסה.

המטענים, המרגמות והירי ממשיכים, אבל התושבים במרגליות כבר מתרגלים ודי שאננים. יותר מדאיגה אותם העובדה שבני מושב חוזרים לא מצליחים לקבל חלקות אדמה להקים עליהן בית או לפתח חקלאות. ברוב בתי האב גדלים שישה-שבעה ילדים או אפילו יותר, אבל אחרי הצבא אין לאותם ילדים לאן לחזור.
המצב הביטחוני הקשה ממשיך לפרקים במשך מספר שנים. ב-1975 אפילו נורית רקטה נגד טנקים על בית במושב.

7. מרימים את הראש – מושב מרגליות – 1985 עד ימינו

כמה שנים של שקט מחזירות את המצוקות הכלכליות לכותרות, וכאילו לא עברו 20 שנה, התושבים שוב יוצאים למחות. מטילים סגר על הישוב במחאה על אי-הגדלת מכסת התרנגולות. כמה שנים אחר כך מפגינים מול גדר הגבול וחותכים אותה במחאה, עוברים עוד כמה שנים והפעם אלו כבר הצעירים שמוחים על המצב הכלכלי ואדישות הרשויות. אומרים שיבקשו להסתפח ללבנון, צעד כזה יכול רק לשפר את מצבם, הם טוענים בהתרסה. מחזירים את הנשק לנשקיה. מסרבים לשמור.

בינתיים התחילו הקטיושות ליפול באיזור, עברה מלחמת לבנון והאינתיפאדה (הראשונה) עוד לא הסתיימה, אבל המושבניקים על הגבול עדיין טרודים יותר במלחמת הקיום הכלכלית.
בסופו של דבר המחאות עוזרות, ב-1990 הרשויות מאפשרות את הרחבת הישוב, והמצב הולך ומשתפר אט אט.

ובכל זאת, נראה שקשה לשנות הרגלים ישנים – ב-2006, כמה חודשים אחרי סיומה של מלחמת לבנון השנייה, במחאה על העיכוב בשיקום ישובי הגבול, שוב איימו במרגליות לחתוך את גדר המערכת ולבקש עזרה מממשלת לבנון…
ב-2015 כבר דורג הישוב באשכול 6 במדד החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מקום טוב קצת מעל האמצע.

ענף הפרנסה המרכזי במרגליות הוא תעשיית לולי תרנגולות מטילות, וממש בזמן כתיבת שורות אלו (דצמבר 2021-ינואר 2022) מושמדות במושב מעל חצי מיליון תרנגולות עקב התפרצות מגפת שפעת העופות במקום.

8. העקורים

בינתיים, פליטי הונין וצאצאיהם התפזרו ברחבי לבנון והעולם. ב-1994 תושבי שבעת הכפרים המתואלים העקורים, ביניהם הונין, זכו לקבל אזרחות לבנונית. זאת בניגוד לרוב הפליטים הפלסטינים בלבנון שנותרו עד היום ללא אזרחות ובעלי זכויות מוגבלות.
מאחר והכפרים המתואלים היו עד 1923 בתוך גבולות המנדט הצרפתי על לבנון, הם מהווים עד היום אדמת מריבה ונחשבים בעיני גורמים שונים כשטח שיש להחזירו לריבונות לבנונית. אירגון חיזבאללה השיעי מציין את הכפרים כאחת הסיבות להמשך מאבקו במדינת ישראל.

על מנת לשמר את מורשת הכפר הקימו בעשורים האחרונים צאצאי פליטי הונין קבוצה בשם “צעירי הונין” אשר נוסדה כדי לשמור על הקשר בין יוצאי הכפר. גם מחוץ ללבנון פעילה הקבוצה בגיבוש קהילת יוצאי הכפר.
ולא רק על שימור הקהילה שוקדים אנשי הונין – כאשר יצא צה”ל מרצועת הביטחון בשנת 2000 והגבול סומן מחדש, עברו לריבונות לבנונית 10% מאדמותיו ההיסטוריות של הכפר. לאחר מאבק משפטי זכו תושבי הכפר באדמות אלו, וכעת הם פועלים כדי להקים את הונין מחדש, בצידו הלבנוני של הגבול. משפחות מפליטי הכפר מגיעות לאדמות וצועדות לעבר הנקודה הכי קרובה לגבול, שם זקני הכפר מצביעים על מיקום הרחובות הישנים בכפר ומספרים סיפורים מהעבר. בכפר המתחדש נבנו כבר שני מבני ציבור, לתפילה ולמנוחה, ונבנים בתים עבור משפחות הכפר. ההונינים גם מייחלים כי יום אחד יעברו אדמות הכפר המלאות לשליטה לבנונית, ודוחקים ברשויות להסדיר את הבעלות על הקרקעות (התיאורטית בלבד כרגע) גם בשטח הישראלי. לצורך כך, הם אומרים, ומשום שאין אפשרות כמובן לבצע סקר לבנוני באיזור כרגע, ניתן להשתמש בתצלומי אוויר של איזור הכפר ההרוס.

ואני תוהה, האם צעירי מרגליות יודעים כי צעירי הונין עדיין משקיפים על כפרם מלמעלה ומקווים לשוב אליו, גם 73 שנה לאחר שאבותיהם נעקרו ממנו?

9. מה שנותר מהעבר – שרידי הכפר כיום

מלבד מושב מרגליות, גם חלק מקיבוץ משגב-עם יושב על אדמות הכפר הונין.
במקום בו עמד הכפר עצמו אפשר עדיין למצוא מעט שרידים מהחיים שהיו במקום. אל מול נקודת תצפית על עמק החולה, שנקראת “מצפור מרגליות” והוקמה לזכרו של הרמטכ”ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, ניצבת עדיין מצודת הונין, הרוסה בחלקה, אך עדיין ניכר בה הפאר שהיה. המצודה שוקמה בעבר על ידי רשות העתיקות אך במקום אין אתר מסודר ולא נראה גם כי ישנה תחזוקה שוטפת. בתוך המצודה אפשר למצוא בור מים מרשים אליו ניתן לרדת באמצעות סולם חבלים רעוע והאמיצים מבין המבקרים יכולים לנסות אפילו להיכנס למים המקפיאים.

מאחורי המצודה אפשר למצוא את שרידי בית הקברות של הכפר, בו ניתן להבחין בכמה קברים ומצבות, מפוזרים בין צמחיית קוצים סבוכה, שיחי סברס ומעט עצי תאנה שנותרו גם הם כמצבה לעבר. בדרך לבית הקברות ישנו מוצב צה”לי מאוייש לפרקים אשר צופה לכיוון דרום לבנון.
מדרום-מערב למצודה, צמוד לגדר הביטחון של מושב מרגליות, עומד מבנה מהכפר, אולי הבית האחרון ששרד מהונין. נראה כי הבית עבר שיפוצים כאלו ואחרים במהלך השנים אך כיום הוא עומד בין עצים וצמחייה סבוכה עד מאוד וקשה להגיע אליו.
בפאתיו הדרום-מזרחיים של השטח בו עמד הכפר, נמצא מבנה בית הספר הישן, שלימים שימש כבית הספר של המושב, מבנה אימונים צה”לי (תרמילי כדורים עוד מפוזרים על הרצפה, כמו גם מטרת ירי מקרטון) ומחסן חקלאי. מחוץ למבנה סלולה טיילת על-שם יוני נתניהו, וגם ממנה נשקף נוף “נפלא ומקיף חבל ארץ גדול”, כמו שכתב ישעיהו פרס לפני 100 שנה.

---

בגלריה, אחרי התמונות שצילמתי בהונין, צירפתי גם תמונות של בית אוסישקין בקיבוץ דן, כמו גם תמונות היסטוריות נוספות מהונין ומרגליות.

מקורות:
1. ארכיון המדינה, ג-310/36, “דו”ח שבועי בכפר הונין”
2. ארכיון המדינה, חצ-2564/9, “שטחי כיבוש ישראליים”
3. ארכיון המדינה, גל-4757/12, “בי”ס מ”מ מושב מרגליות”
4. ארכיון המדינה, גל-44886/5, “הנהלת הרשות – תלונות בדבר פיקוח על אתרים – כללי”
5. גרדי תומר, “אבן נייר”
6. מוריס בני, “The Birth of The Palestinian Refugee Problem Revisited”
7. סקר הכפרים, 1945
8. PEF, סקר פלשתינה המערבית,1881
9. הארכיון המנדטורי של רשות העתיקות, I 201 292, “קלעת הונין”
10. מפת אתרי מלחמת העצמאות, “הונין”
11. אתר הנכבה (nakba-online.tripod.com), “הונין”
12. אתר biblewalks.com, ערך “Hunin Fortress”
13. אתר ahwal.media, “هكذا تآمر الاستعمار والعرب والعدوّ على “هونين””
14. אתר alahednews.com.lb, “لبنان يستعد لاستعادة القرى السبع.. والبداية من ’هونين’”
15. אתר marchive.bintjbeil.com, “شباب هونين في مواجهة”
16. אתר al-adab.com, “هنا، هونين، هناك”
17. אתר ארגון החיזבאללה (moqawama.org), “لبنان يستعد لاستعادة القرى السبع.. والبداية من ’هونين’”
18. אתר “יזכור”, “אברהם (אלברט) מזרחי)
19. אתר Palestine Remembered, “הهونين (הונין)”
18. אל-ח’אלידי וליד, “All That Remains”
19. בלוג borisfenus.blogspot.com, “מסגד בהונין”
20. ויקיפדיה העברית, “שבעת הכפרים”, “הונין”, “מצודת הונין”
21. ויקיפדיה האנגלית, “Hunin”
22. ויקיפדיה הערבית, “هونين”
23. הארץ, 4.7.2019, “מערכת הביטחון מסתירה בכספות מסמכים על הנכבה. זה מה שהם מספרים”
24. הארץ, 3.7.2005, “מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד”
25. הארץ, 4.8.2006, “The Seven Lost Villages”
26. הארץ, 27.10.2021, “אין תצפית יפה מזו על צפון עמק החולה, על אצבע הגליל ואפילו על החרמון”
27. מינהל שימור של רשות העתיקות, פרוייקט הונין
28. אתר אירגון “זוכרות”, “הונין”
29. אתר elnashra.com, “تجمع “شباب هونين” يعملون كي لا تبقى بلدتهم مجرد ذكرى”
30. אתר almodon.com, “هونين: 100 % من الذكريات على 10% من الأرض”
31. אתר קיבוץ כפר גלעדי, “משה אליוביץ”
32. אתר “יזכור”, עמודים שונים לזכר חללי צה”ל בקרבות במנרה
33. אתר “רום גליל”, “מושב מרגליות”
34. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדד חברתי-כלכלי 2015
35. הבקר, 5.7.1946, “ארץ לא נודעת”
36. הצפה, 14.10.1941, “משפט מבריחים”
37. המשקיף, 27.4.1943, “העבירו מצרכי אוכל ללא רשיון”
38. The Palestine Bulletin, 23.9.1931, “Villagers Detaines In Hunin Murder”
39. The Palestine Post, 27.4.1941, “Prison Relief From Hunger”
40. The Palestine Post, 10.5.1942, “From Dan to Beersheba”
41. The Palestine Post, 4.8.1942, “From Dan to Beersheba”
42. The Palestine Bulletin, 25.6.1928, “Palestine from Day to Day”
43. The Palestine Post, 23.7.1942, “From Dan to Beersheba”
44. The Palestine Post, 28.10.1942, “From Dan to Beersheba”
45. על המשמר, 4.3.1945, “הנישאים מעל לנשיאים”
46. דבר, 22.8.1938, “הגנת גבולות הארץ בימי הצלבנים”
47. דבר, 12.10.1943, “במנארה וסביבתה”
48. דבר, 21.10.1935, “בגליל העליון באלה הימים”
49. הפועל הצעיר, 25.11.1921, “בדקר בעברית”
50. The Palestine Post, 23.11.1942, “From Dan to Beersheba”
51. הד המזרח, 18.2.1949, “שגיאות גסות במערכות עדינות”
52. דאר היום, 14.11.1920, “בלבנון הגדול”
53. הארץ, 7.2.1927, “מצפון הארץ”
54. הארץ, 20.5.1925, “הנציג העליון בכפרים הערבים בצפון”
55. הארץ, 13.3.1930, “מצפון הארץ”
56. הארץ, 18.7.1921, “לענין הגבולות”
57. השילוח, 1.6.1914, “עולם מתהוה (רשמי מסע בארץ ישראל)”
58. הארץ, 16.11.1950, “רשמי משוט בגליל העליון”
59. למרחב, 30.10.1966, “אתרים חדשים לביקור בדרך ישנה”
60. מעריב, 14.9.1966, “המוציאים לחם מן ההר”
61. דבר, 22.5.1970, “במרגליות הופר השקט”
62. פרס ישעיהו, “ארץ ישראל וסוריה הדרומית – ספר המסעות”
63. הבקר, 10.5.1960, “ברחבי המדינה”
64. הבקר, 29.6.1960, “מסתננים ניסו לשדוד עדר מושב מרגליות”
65. על המשמר, 29.6.1960, “איש משמר הגבול נהרג באש סורית ליד בית קציר”
66. שערים, 29.6.1960, “איש משמר ישראלי נהרג ביריות הסורים”
67. הבקר, 28.11.1960, “חבר מושב בגליל סיכל נסיון שוד של לבנונים”
68. דבר, 7.9.1961, “המשטרה מנעה החרפת הסכסוך בין כפר גלעדי ומח’ ההתיישבות”
69. הבקר, 21.9.1961, “כפר גלעדי: אין פשרות בסכסוך הקרקעות עם מרגליות”
70. הארץ, 21.9.1961, “שטח המריבה ישאר בידי מושב מרגליות”
71. למרחב, 5.4.1965, “סכנה למצודה הצלבנית”
72. מעריב, 27.10.1965, “חובל בית במושב מרגליות, ליד לבנון”
73. מעריב, 28.10.1965, “התושבים חזו בהצגת טלביזיה מלבנון; חבלני “אל פתח” ארבו בין הסלעים”
74. למרחב, 28.10.1965, “פיצוץ בבית נטוש בכפר מרגליות”
75. למרחב, 29.10.1965, “פעולת-אזהרה של צה”ל בלבנון”
76. מעריב, 5.11.1965, “מרגליות למרגלות הגבול”
77. מעריב, 20.7.1966, “אנשי “אל פתח” בצעו חבלה במרגליות, בגליל”
78. למרחב, 5.3.1967, “לבנונים שדדו עדר צאן של מושב מרגליות”
79. למרחב, 26.4.1967, “פורק מטען חומר נפץ ליד מרגליות”
80. דבר, 10.4.1967, “ששון תובע צירופו לוועדת השרים לבטחון”
81. על המשמר, 7.1.1968, “יריות ליד הירדן, פצצות בזוקה באילת, חבלה מגבול לבנון”
82. למרחב, 7.1.1968, “דו-קרב ארטילרי בגזרת אום-שורט”
83. מעריב, 12.5.1968, “3 פצצות מרגמה נורו משטח לבנון לעבר מושב מרגליות בגליל העליון”
84. על המשמר, 13.5.1968, “לבנון מתלוננת על פגיעות בנפש וברכוש מהפגזה ישראלית”
85. מעריב, 13.5.1968, “מתיחות רבה בכפרי הגבול בלבנון, ביירות “מתלוננת” בועדת שביתת הנשק”
86. למרחב, 14.5.1968, “תסיסה בכפרי הספר בלבנון, פלאחים נוטשים בתיהם”
87. על המשמר, 2.8.1968, “לאורך הגבול השקט”
88. למרחב, 17.1.1969, “פגז מרגמה על מושב מרגליות”
89. מעריב, 15.7.1969, “2 מחבלים נהרגו בהיתקלות עם סיור צה”ל ליד אל חמה”
90. מעריב, 20.8.1969, “מחבלים ירו מספר פעמים לעבר כוחות צה”ל בגולן”
91. מעריב, 20.3.1970, “יריות של שבת”
92. מעריב, 7.5.1970, “אב ובתו נהרגו בהפגזת קטיושות בקרית שמונה”
93. למרחב, 12.4.1970, “10 ישובים הותקפו בקאטיושות”
94. מעריב, 3.5.1970, “יחידת צה”ל פוצצה מיבנה בשטח לבנון”
95. למרחב, 9.6.1970, “אל”ף-בי”ת ובזוקות”
96. דבר, 22.7.1970, “פגזים לעבר מרגליות”
97. דבר, 11.8.1970, “הופגז מושב מרגליות”
98. מעריב, 1.9.1970, “גם אמש הותקף מרגליות”
99. למרחב, 6.9.1970, “מחבל נהרג בעת ביצוע חבלה במרגליות”
100. למרחב, 4.10.1970, “מחבלים הפגיזו מושב מרגליות”
101. למרחב, 8.12.1970, “פצצות מרגמה לעבר מרגליות”
102. על המשמר, 31.1.1971, “פגזים על מטולה ומושב מרגליות”
103. מעריב, 30.12.1975, “פצצת בזוקה “טיילה” בחדר ילדים במרגליות – ואיש לא נפגע”
104. מעריב, 14.1.1976, “מטרת המחבלים שחוסלו: רצח אזרחים בשיטת “פגע וברח””
105. מעריב, 14.1.1976, “חוליית “חזית הסירוב לא הספיקה להפגין כוח”
106. מעריב, 6.6.1980, “מרגליות: משבר במרומי ההר”
107. חדשות, 23.5.1990, “חברי מושב בגבול הצפון: נסתפח ללבנון”
108. דבר, 14.5.1982, “מבצע צבאי ומה הלאה?”
109. דבר, 2.6.1982, “30 מחברי משען נעצרו כשחסמו את הכביש לאשקלון במחאה על מצוקתם”
110. חדשות, 15.7.1986, “מחו, וחתכו את הגדר הטובה”
111. מעריב, 24.5.1990, “התושבים במרגליות החזירו הנשק”
112. מעריב, 12.12.1968, “ילד הרים אבן ומצא מטמון זהב”
113. על המשמר, 2.2.1954, “על מצבו של מושב מרגליות”
114. קול העם, 10.5.1954, “מי מזמין את התושבים לעזוב את צפת?”
115. הבקר, 2.6. 1954, “מעברת צמח תחוסל”
116. הבקר, 19.11.1954, “מרגליות – בהרי נפתלי”
117. הארץ, 26.12.1955, “הכורדים מיובל חוזרים לירושלים”
118. למרחב, 8.8.1958, “תושבי מרגליות מאיימים שוב”
119. למרחב, 19.8.1958, “מושב מרגליות מתלונן שוב”
120. הבקר, 17.8.1958, “חוסר מים מאיים על מטעי מושב “מרגליות” בגליל העליון”
121. למרחב, 21.9.1958, “נשדדו 80 כבשים ממושב מרגליות”
122. הארץ, 18.3.1959, “נתפס עדר שחדר מלבנון”
123. על המשמר, 30.10.1959, “מצב חמור במושב מרגליות”
124. מעריב, 14.9.1966, “המוציאים לחם מן ההר”
125. חרות, 2.1.1956, “נתפס רועה לבנוני”
126. למרחב, 12.12.1968, “זהב במרגליות”
127. דבר, 27.4.1950, “כבישים, בתים ומדרכות ייבנו בגליל העליון”
128. על המשמר, 14.12.1951, “מרגליות”
129. דבר, 1.6.1952, “אגב ביקור”
130. מעריב, 26.11.1951, “הכביש המעפיל לרמים ומשגב-עם”
131. למרחב, 10.4.1967, “סוכלו שני נסיונות חבלה”
132. הבקר, 21.12.1951, “החמיר המצב במעברות”
133. דבר, 4.11.1965, “יש בעיות במרגליות”
134. דבר, 2.10.1960, “מתל-חי אל אביבים”
135. דבר, 20.4.1952, “ישוב ע”ש חיים קלוריסקי-מרגליות ז”ל”
136. מעריב, 30.4.1967, “עוד פצצה לא התפוצצה”
137. למרחב, 17.5.1968, “הבעיות בהרי נפתלי הן ישראליות – לא לבנוניות”
138. דבר, 4.4.1966, “האנשים הקטנים בגבהי הרי הצפון”
139. הצפה, 14.5.1954, “עם בנקאים ביישובי עמל”
140. דבר, 21.1.1951, “האחים בכר זוכו מחוסר הוכחות”
141. הצפה, 21.1.1951, “זוכו האחים דניאל שנאשמו בהריגת 4 הערביות”
142. על המשמר, 21.1.1951, “זוכו הנאשמים ברצח 4 הערביות”
143. דבר, 25.1.1950, “נעצרו באשמת רצח שאירע לפני שנה ומחצה”
144. דבר, 4.8.1950, “שניים משלושת הנאשמים ברצח ארבע ערביות לבית הדין המחוזי”
145. הארץ, 8.5.1950, “אסירים ברחו מבית הכלא”
146. מעריב, 8.5.1950, “שני האסירים שברחו הסגירו את עצמם”
147. הארץ, 10.5.1950, “הוארך מעצרם של הנאשמים ברצח 4 ערביות”
148. קול העם, 9.6.1950, “3 חיילים משוחררים לדין על רצח 4 נשים ערביות”
149. חרות, 9.6.1950, “נתחדשה חקירת הנאשמים ברצח ארבע ערביות”
150. דבר, 9.6.1950, “נתחדש משפטם של 3 החיילים הנאשמים ברצח”
151. חרות, 16.6.1950, “שלדי נשים במשפט הנאשמים ברצח 4 ערביות”
152. הארץ, 18.1.1951, “לא נתקבלה עדות הקצין במשפטם של האחים בכר”
153. על המשמר, 19.1.1951, “הסמל ציון אשם – טוען הנאשם ברצח 4 הערביות”
154. הארץ, 19.1.1951, “א. בכר טוען שלקח על עצמו את האשמה תחת איומי הסמל”
155. Ynet, 12.11.2006, “חקלאים בצפון: בסוף נפנה ללבנון”
156. עדות דב ירמיה, ארכיון יד יערי 18.97 (4)