ברק מאיירקרב בביצות הג’מאעין
ב-2.12.1938, במהלך המרד הערבי הגדול, יצאו ארבעה מתושבי הקיבוצים באיזור עמק בית שאן לשמירה בתל אל-שוכ (“תל הקוצים” בערבית), גבעה סמוכה לכפר ערבי-פלסטיני קטן באותו שם (לסיפור הכפר ראו בהמשך הפוסט), לנחל הקיבוצים (נחל ג’מאעין) ולקיבוץ הטרי ניר דוד (תל עמל). בסמוך לתל ארבו להם, בתוך סבך הסוף, כעשרה לוחמים ערבים בלתי סדירים. ממרחק של כ-20 מטר הם התחילו לירות לעבר השומרים היהודים ושניים מהם נהרגו מיד. אחד השומרים הספיק לירות כמה יריות ונפל גם הוא, והשומר הרביעי קפץ לביצה וניצל. למקום הגיעו חיילי הצבא הבריטי ופתחו בקרב עם הערבים, בו נהרג אחד המורדים. חבורת הלוחמים הערבים החלה לסגת דרומה, כשהצבא והמשטרה הבריטיים דולקים אחריהם, בליווי מטוסים. במהלך המרדף הצטרפו לקרב לוחמים בלתי סדירים נוספים. באיזור הכפר ח’ירבת אום סירחאן (היום “חורבת נר”) שבדרום הגלבוע, הם הוקפו ע”י הכוחות הבריטיים והקרב הגיע לסיומו. בסיכומו של דבר, מלבד השומרים היהודים, נהרגו בקרב כ-15 לוחמי מיליציה ערבים וחייל אחד מהכוחות הבריטים, מחיל הספר העבר-ירדני, בשם עבד אל-קאדר סאלח. בנוסף נעצרו 5 שנחשדו כלוחמים בלתי סדירים.
מתוך 5 העצורים, שניים התבררו כרועי צאן, אחד מת מפצעיו, ושניים הועמדו למשפט באשמת נשיאת נשק, אשר נמצא לידם. בית המשפט הצבאי בחיפה גזר עונש מוות על אחד הנאשמים, מחמוד איברהים, בן 40 מהכפר בורקין שליד ג’נין, והוא נתלה בינואר 1939. במשפטו טען שהוא בכלל הלך לעבודה בכפר סמוך, וכשהתחיל הקרב הסתתר ואז נתפס.
הנאשם השני, עאדל מוחמד צבאח, בן 17 מדמשק, נידון למאסר עולם. בעדותו בבית המשפט סיפר סיפור מעניין – לדבריו, בן דודו הגיע לארץ לחפש עבודה ונשבה ע”י קבוצת לוחמים ערבים באיזור בית שאן. אביו של צבאח שלח אותו לארץ לחפש את בן דודו. כשהגיע לאיזור מצא את מנהיג קבוצת המורדים והלה לקח גם אותו בשבי. לטענתו נכח בקרב בעל-כורחו, וכשניסו להכריח אותו לשאת רובה הוא סירב. בין אם דיבר צבאח אמת, הפריז, או בדה את הסיפור מלבו, השופט הצבאי לא השתכנע, כאמור, והרשיע גם אותו. מפאת גילו הצעיר נידון למאסר בלבד ולא הוצא להורג.
השומרים היהודים שנהרגו בקרב היו מקס הלר, יליד גרמניה, חבר קיבוץ ניר דוד; יהודה פפו, יליד בולגריה, חבר גרעין “במסילה”, גרעין שכמה שבועות מאוחר יותר הקים את קיבוץ מסילות; בנימין מלצקי, יליד ליטא, חבר קיבוץ “המפלס” של הנוער הציוני, בכפר סבא, אשר נשלח על-ידי “כופר הישוב” לשמירה בניר דוד; השומר הרביעי, שלמה פרנק, ניצל, כאמור, ואת עדותו המצולמת על הקרב ניתן כיום לראות ב-YouTube.
עד תום הבלבולים…
עוד לפני אותם אירועים, ביקשו מתיישבי ניר דוד לשלוט בגבעות של תל אל-שוכ ותל אל-שמדין הסמוך אליו, שכן אלו היו נקודות אסטרטגיות מבחינה ביטחונית. למרות התנגדות ראשונית מצד השלטונות הבריטיים, עקב היות התלים אתרים ארכיאולוגיים, ממשלת המנדט אישרה לבסוף את הכללתם בשטח שנרכש ע”י הגופים הציוניים, אך בתנאי כי לא יוקמו עליהם מבנים משום סוג. בעקבות האירועים, שלחו מתיישבי ניר דוד בקשה לשלטונות, שיאפשרו להם לבנות על התל “פילבוקס” (מגדל שמירה). בבקשה נכתב “הבנין הקטן הזה יהיה לו אופי זמני בלבד עד תום הבלבולים בארץ”. במילה “בלבולים” הכוונה היא למרד הערבי שהתרחש באותם ימים. המרד הסתיים חודשים ספורים לאחר בניית הפילבוקס, ומיותר לציין שהמגדל נשאר במקומו…
זמן קצר לאחר האירועים, כשהעבודה על בניית המגדל רק החלה, המתיישבים כבר נתנו לתל את השם “מצפה השלושה”, לזכר שלושת השומרים ההרוגים.
בתל עליו נבנה המגדל נמצאו ממצאים ארכיאולוגים רבים כגון כלי צור מהתקופה הניאוליתית, חותם חרפושית מצרי, וחרסים למיניהם מתקופות שונות.
כפר תל אל-שוכ (تل الشوك)
כפר תל אל-שוכ המודרני קם ככל הנראה בעשור השני או השלישי של המאה ה-20, ממערב לתל ההיסטורי. לפי מפקדי האוכלוסין של שלטון המנדט הבריטי חיו בכפר 58 תושבים ב-1922, 41 תושבים ב-1931, 120 תושבים ב-1945 וכ-139 תושבים ב-1948, ערב הקמת מדינת ישראל. התושבים התפרנסו מחקלאות.
רפורמה, נישול ומאבק
באמצע המאה ה-19 ביצעו השלטונות העות’מאנים רפורמה בקרקעות הארץ. אותה רפורמה יצרה מצב בו אדמות רבות שהוחזקו בידי פלאחים כפריים עשרות או מאות שנים, אדמות שאותן עיבדו, מהן התפרנסו, ועליהן בנו את בתיהם, עברו לבעלות רשמית של אפנדים, בעלי הון, מערים שונות בפלשתינה\ארץ-ישראל או בארצות השכנות. אותם פלאחים הפכו לאריסים אשר חיו על אדמות בבעלות של “בעל בית” רחוק. חייהם של אותם כפריים המשיכו כרגיל, מלבד העובדה שכעת נאלצו לשלם שכירות לבעל הקרקע החדש.
כשהחלה ההגירה הציונית לארץ והגופים הציוניים ביקשו לרכוש לשם כך אדמות, הם פנו לאותם אפנדים וניהלו מולם את המשא ומתן לרכישה, ללא התחשבות באנשים אשר יושבים על אותה קרקע. כך פונו לאורך השנים, כבר מהמאה ה-19, עוד ועוד כפרי פלאחים בארץ על-מנת לפנות מקום לישובים יהודיים חדשים.
הערבים הכפריים היו נטולי כוח פוליטי או כלכלי של ממש, ולכן לא היה ביכולתם להפגין התנגדות רבה מדי לפינוי, גם אם אותו פינוי לקח את פת הלחם מפיהם וקורת הגג מעל ראשם. פה ושם הפלאחים ניסו להשמיע את קולם, ובמקרים מסויימים התנכלו למתיישבים היהודים שתפסו את מקומם, אבל באופן כללי שיטה זו המשיכה ללא התנגדות של ממש עד שלהי שנות ה-20. בסוף אותו עשור רכשה הקרן הקיימת לישראל את אדמות ואדי אל-חוארית’ (עמק חפר) מ”בעל בית נפקד” (Absentee Landlord). אממה, הבדואים שחיו על השטח ועיבדו אותו במשך מאות שנים סירבו לעזוב ופתחו במאבק עיקש להישאר במקום. גם כשבית המשפט קבע שהם צריכים להתפנות מהשטח, וקק”ל הציעה להם פיצויים, הם מיאנו לקבל את הגזירה. כך עלה לכותרות ולתודעה הציבורית בארץ עניין ה”ערבים מחוסרי הקרקעות”.
על פתרונות וכשלונות
ממשלת המנדט הבריטי נדרשה לעניין ויזמה בשנות ה-30 המוקדמות תוכנית אשר כללה רכישת אדמות באיזור ביסאן (בית שאן) אשר בהן יישבו את אותם מחוסרי קרקעות, מואדי אל-חוארית’ וממקומות אחרים. מרכז התוכנית היה איזור תל אל-שוכ – הבריטים רכשו ב-1932 את אדמות האיזור מבעלי בית נפקדים, וייעדו אותן בעיקר עבור התיישבות הבדואים מואדי אל-חוארית’. אותם בדואים הגיעו למקום, וכשנוכחו לגלות שתנאי האקלים שונים לגמרי ממקום מושבם שבשרון, והם לא יוכלו לגדל במקום את אותם גידולים חקלאיים אשר להם היו רגילים, הם סירבו להצעה. פניות של כפריים ערבים אחרים שטענו כי הם מחוסרי קרקע נדחו ברובם על-ידי הרשויות, והתוכנית הסתיימה בכישלון. למרות זאת, מנהל הפיתוח הבריטי אישר למספר מצומצם של מחוסרי קרקעות לקבל חלקות באיזור.
אבל כמו שראינו במספרים שציינתי למעלה, בתל אל-שוכ חיו אנשים גם לפני 1932, לאן הם נעלמו? אז מסתבר שאחרי רכישת האדמות על-ידי הבריטים, התקבלו כמה וכמה מכתבים מאיכרים ערבים אשר טענו כי הם חיו במקום שנים לפני הרכישה ועיבדו את הקרקעות שם, ובעקבות אותה תוכנית איבדו את ביתם ואת אדמותיהם. האיכרים סיפרו על המשפחות הגדולות שעליהן לפרנס, הצביעו על האירוניה שבמתן השטח למחוסרי קרקעות תוך הפיכתם עצמם למחוסרי קרקעות, והתחננו שיוקצו להם חלקות למחיה ועיבוד, אך רובם המוחלט קיבל תשובות שליליות מהשלטונות.
לא נותר זכר
הכפר תל אל-שוכ לא האריך ימים, ובמהלך המלחמה ב-1948 התרוקן מתושביו. לפי ההיסטוריון בני מוריס, אנשי הכפר ברחו מהמקום לאחר כיבוש ביסאן הסמוכה על-ידי כוחות הישוב. מהכפר לא נותר זכר בשטח.
במקורות העבריים בהם נכתב על התל כמעט ולא מצאתי שום איזכור לכפר ששכן בסמוך, ובמקרים הבודדים שכן, אלו היו איזכורים מזלזלים במיוחד. לדוגמא, בכתבה על הישוב טירת צבי בעיתון הארץ מיולי 1937, נכתב “תל שוק. שלוש שורות ארוכות של בתים שפלי קומה, חסרי אור ואויר. לא דלתות ולא חלונות. הקירות ממורטי טיח הבליטו לוחות קרשים דקים, שנדמו בעינינו, כעצמות שלד נבלה מושלכת בדרכים”. במאמר מעיתון דבר, מעט אחרי התקרית ב-1938, תואר המקום כ”כפר הפיתוח ששימש מעבר לבריחת המרצחים”.
ומהצד השני, בכל המקורות ברשת בהן מצאתי מידע על הכפר שנחרב (בעיקר אתרים ומאמרים בנושא הנכבה), אין זכר לאותו קרב קשה שהחל מאות מטרים ספורים משטח הכפר.
לסיום, משהו בנימה אישית: כשהתחלתי לעבוד על הפוסט בנושא המגדל, במקור עבור עמוד הפייסבוק של “מקומות שהזמן שכח”, חשבתי שמדובר בסתם עוד מגדל שמירה ישן שהוקם ליד התיישבות יהודית. מה כבר יש לספר? פוסט של תמונות ושני משפטים אינפורמטיביים, חשבתי. במקום זאת גיליתי מקום נשכח שמאחוריו סיפורים מרתקים, בהם שזור מארג היחסים הסבוך בין יהודים, ערבים ובריטים בימי פלשתינה-א”י המנדטורית. ואפילו לא הספקתי לספר על עניין ייבוש הביצות הסמוכות והמחלוקות בנושא העבודה העברית בפרוייקט…
בתמונות המצורפות, מלבד התמונות שצילמתי: תמונה המגדל מיוני 1939 (צלם: זולטן קלוגר. מתוך ארכיון המדינה); ידיעה על הקרב מעיתון הצפה מ-4.12.1938; צילום של לוח הזיכרון שהוצב במקום; מתוך אתר “ארץ זוכרת יושביה”; שתי תמונות של התל מ-1926, לפני בניית המגדל, מסקר עתיקות של שלטון המנדט; תל אל-שוכ במפות בריטיות מ-1880, אמצע שנות ה-30 ו-1941;
בנוסף: מכתב הבקשה להקמת המגדל
מקורות:
1. “יהודה פאפו, מכס הלר ובנימין מלצקי נרצחו בתל-עמל”, הבקר, 4.12.1938
2. “שבע עשרה לתל-יוסף”, דבר, 13.12.1938
3. “מ. הלר, י. פאפו ומ. מאלצקי ז”ל”, הארץ, 2.12.1938
4. “16 Terrorists Killed In Beisan Action”, פלסטיין פוסט, 4.12.1938
5. “במקום רצח השלושה ליד ניר דוד”, דבר, 12.12.1938
6. “15 אנשי כפנויה נהרגו בקרב ליד תל-עמל”, הצפה, 4.12.1938
7. “15 מרצחים נהרגו, 5 נתפסו ליד תל עמל”, הבקר, 4.12.1938
8. “איך נפלו השלושה ליד תל עמל”, הארץ, 4.12.1938
9. “נדיבות על חשבוננו”, דאר היום, 26.6.1933
10. “מו”מ בין הממשלה ובידואי ואדי-חוורת”, דאר היום, 21.5.1933
11. “הממשלה ואדמת המדינה”, דבר, 23.10.1931
12. “סביב בידואי חוארת”, דבר, 1.8.1933
13. “קרקעות המדינה”, דבר, 8.11.1929
14. “והטירה “טירת צבי””, הארץ, 19.7.1937
15. “על חלוקת קרקעות בית שאן”, הארץ, 14.1.1937
16. “דבר היום”, דבר, 8.12.1938
17. “סביב בדואי ואדי חוארת”, דבר, 29.6.1933
18. “למצפה השלושה”, דבר, 6.1.1939
19. “מכתב מן העמק”, דבר, 3.6.1932
20. “נתפסו עם רצח השלושה בתל-עמל”, דבר, 13.1.1939
21. “נתלה”, הארץ, 27.1.1939
22. ארכיון המדינה גל-16600/5, אוסף המנדט הבריטי, “Tel Esh Shok (Tel Esh Shauk)”
23. רעיה כהן, The Tenants of Wadi Hawarith: Another View of the Land Question in Palestine, 1988
24. הארכיון המנדטורי של רשות העתיקות ATQ/716, כותרת “TALL AL-SHAUK”
25. הארכיון המנדטורי של רשות העתיקות SRF/173, כותרת “Esh SHAUK, TELL”
26. “הסיפור על תל השלושה מפי שלמה פרנק”, אתר YouTube
27. ואליד ח’אלדי, All That Remains
28. בני מוריס, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited
29. סלמן אבו סיתה, The Palestinian Nakba 1948
30. מפקד האוכלוסין הבריטי 1922
31. מפקד האוכלוסין הבריטי 1931
32. סקר הכפרים 1945
33. אתר “ארץ זוכרת יושביה”
