מיעאר

מיעאר (ميعار) היה כפר ערבי-פלסטיני בגליל, בנפת עכו, סמוך לכפר שעב ולא רחוק מסח’נין. תושבי מיעאר נעקרו במלחמת 1948 וכפרם הוחרב. שטח הכפר נמצא כיום בתחום המועצה האיזורית משגב.

הקדמה אישית

אני לא נוטה לרוב להכניס את הזווית האישית שלי למאמרים שאני כותב, אך במקרה זה יש לי זיקה מיוחדת למקום וראיתי צורך להוסיף משהו מעצמי, וגם לנקוט בגישה קצת פחות “נייטרלית” מהרגיל.

גדלתי ביובלים, אחד מישובי משגב, 2 ק”מ בקו אווירי מאיפה שעמד פעם הכפר מיעאר. כשדיברו במשגב על העבר של האיזור, זה תמיד היה נשמע כמו הגרסה הציונית הקלאסית להיסטוריה – לא היה פה כמעט כלום לפני שהגענו. זאת אומרת היו את הכפרים הערבים הקיימים (שגם מההיסטוריה שלהם נטו להתעלם), אבל מלבד זה האיזור היה שומם. מעבר לזה, דיברו גם מעט על תקופות עתיקות, בהן ישבו יהודים באיזור.
בבית הספר, בתנועת הנוער, בשיחות חולין וגם בבית, מעולם לא הזכירו את העבר הקרוב של האיזור בו אנחנו חיים, שנמחק והועלם בשם השמירה על הנרטיב הלאומי הנקי מכל רבב. באנו להפריח את השממה.
אין זה פלא, אם כך, שאף פעם לא שמעתי על הכפר “מיעאר”, עד שדעותי הפוליטיות והעניין שלי בהיסטוריה הביאו אותי לגלות בנעוריי שגם במשגב היה כפר ערבי שנהרס, נמחק ותושביו הפכו לפליטים. קילומטרים בודדים מהמקום בו ביליתי את רוב ילדותי ונעוריי, החריב צה”ל ישוב שלם. ואף אחד לא טרח לדבר על זה, גם כשדיברו בלי סוף על “דו-קיום” מדומה בשנות ה-90 האופטימיות.
עד היום, לדעתי, רוב תושבי משגב לא שמעו על מיעאר. אולי הם גם לא רוצים לשמוע.

על גבעה בלב הגליל

ההתיישבות במיעאר החלה, לכל המאוחר, בשלהי התקופה הפרסית, והמשיכה ברציפות עד ימינו. במקום נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים, ביניהם שרידי ישוב מהתקופה ההלניסטית והרומית, כלי חרס, שרידי קירות, בור מים ועוד. בימי הצלבנים נקרא המקום “מיערי”.

הכפר מיעאר מופיע ברישומי המס העות’מאניים מ-1549. ברישומים מדווח כי בכפר חיות 10 משפחות מוסלמיות, המונות בסך-הכל כ-55 נפשות.
בסקר פלשתינה המערבית של ה-PEF מוערך מספר התושבים בכפר בכ-1500 (בשנת 1859) אך ככל הנראה מספר זה מופרז. החוקר הצרפתי, ויקטור גרין, שביקר במקום ב-1875, כתב כי במיעאר מתגוררים 500 מוסלמים, וברשומת אוכלוסיה של ה-PEF מ-1887 נכתב כי בכפר חיים כ-480 תושבים.
במפקד האוכלוסין הראשון של רשויות המנדט הבריטי, ב-1922, נמנו 429 נפשות, ומספר זה עלה ל-543 במפקד של 1931. בסקר הכפרים של 1945, אומדן האוכלוסיה האחרון לפני 1948, הוערכה האוכלוסיה בכ-770 תושבים.

מיעאר ישב על גבעה בלב הגליל, ממנה ניתן היה לראות נוף רחב ויפהפה – כל איזור עכו וחיפה, וביום בהיר אפילו עד ראש הנקרה בצפון והר הכרמל בדרום.
תושבי מיעאר התגוררו בבתי אבן ובוץ, שנבנו בצפיפות. כמה מבתי הכפר המאוחרים נבנו מבטון, ביניהם בית המוח’תאר. בין הבתים התפתלו רחובות עפר צרים, וסמוך לכפר עברה הדרך הראשית מעכו לסח’נין, אשר גם היא הייתה דרך עפר לא סלולה.
קו אוטובוס שהופעל על-ידי תושב סח’נין נסע לעכו כל בוקר וחזר בסוף היום. בימי החורף הגשומים הדרך המשובשת הפכה בוצית ופעילות הקו הייתה פוסקת עד בוא האביב.
המיעארים התפרנסו בעיקר מחקלאות – גידול דגנים, זיתים, פירות ועוד. אחרים התפרנסו ממקנה.
בכפר היו כמה חנויות מכולת למצרכים בסיסיים. מוצרים אחרים (בגדים ועוד) קנו התושבים בעכו, או מרוכל דרום-לבנוני שהיה מגיע מדי פעם ועובר מכפר לכפר באיזור. מים היו מביאים ממעיין במזרח הכפר, “אל-ביר אל-שרקי” (הבאר המזרחית), וגם מבורות מים שהיו בחצרות הבתים.
מפעם לפעם הגיעו צוענים לכפר ושהו בו זמן מה עד שהמשיכו במסעם. הם התגוררו במערה סמוכה לכפר, ששמה בפי אנשי מיעאר היה מערת “אל-נוור” (מערת הצוענים).

המרד ועונשו

בתקופת המרד הערבי של 1936-1939 נודע מיעאר כמרכז לפעילות מורדים. לוחמי הגרילה הערבים היו יורים מהכפר על חיילים בריטיים שעברו באיזור, חופרים בורות בדרכים כדי למנוע מעבר, מניחים מוקשים וחותכים חוטי חשמל.
אנשי הצבא הבריטי היו מפטרלים באיזור כל כמה ימים, ומפעם לפעם ביצעו הכוחות פשיטות לחיפוש נשק וביצוע מעצרים במיעאר וכפרי האיזור האחרים.
באוקטובר 1938 ערך הצבא “מבצע טיהור” באיזור שהיה ידוע אז בשם “המשולש הגלילי”. אחת ממטרות המבצע הייתה תיקון הכבישים שנחפרו ונחסמו. פועלים ערבים שגוייסו על-ידי הצבא עבדו במילוי השוחות. חלק משמעותי אחר של המבצע היה ביצוע חיפושי נשק בכפרי האיזור. הצבא לא נתקל בהתנגדות ברוב הכפרים, אך בכפר מיעאר הותקפו הכוחות הבריטיים פעמיים על-ידי לוחמי המרד.

לכל אורך המרד הגיבו הבריטיים ביד קשה בניסיון לדכא את ההתקוממות. לשם הרתעת המורדים לא בחלו שלטונות המנדט בענישה קולקטיבית. אחד האמצעים האפקטיביים (אך שנויים במחלוקת) לדיכוי המרד, היה הריסת בתים. לנציב האיזורי היה חופש כמעט מוחלט להורות על פעולות כאלו, בין אם המבנים היו קשורים ללחימה או לא. כך היה גם במיעאר. הוחלט על פעולת ענישה כנגד הכפר.

ב-26.10.1938 הגיעו שני גדודים בריטיים למיעאר ופוצצו בדינמיט את בתי הכפר המרכזיים. לאחר מכן פנה הבריגדיר אברט למוח’תאר הכפר וחקר אותו. הבריגדיר (דרגה מקבילה לתת-אלוף בצה”ל) דרש לדעת מי אחראי להרס הכבישים, ואמר לו גם כי אם ימסרו המורדים את נשקם, הבריטים יקבלו אותו ללא שאלות והריסות הבתים יופסקו. המוח’תאר ענה כי המורדים הם אלו שחיבלו בדרכים, אך הוסיף כי מעולם לא ראה חמושים בכפר. אף רובה לא נמסר לצבא, וההרס נמשך. כתב הניו יורק טיימס במקום כתב “כשהחיילים עזבו, לא נותר הרבה מהכפר ההומה מלבד ערימה של הריסות מבנים” (ייתכן כי הפריז בדבריו והכפר לא נהרס כולו).

יש לציין שבמקרים מסויימים המורדים פעלו מכפרים ללא הסכמה של תושבי הכפר, ונסוגו מן הכפר כאשר התגלו, משאירים את התושבים להתמודד עם ההשלכות. הסיבות שאפשרו את פעולת המורדים מתוך הכפרים נעו בין תמיכה במאבק לפחד מלוחמי המרד. עם זאת, ייתכן מאוד כי היו מקרב תושבי מיעאר כאלו שלקחו חלק פעיל בהתקוממות, כמו בכפרים רבים בגליל.
גם בהמשך המרד ובשנים שאחריו, בוצעו מדי פעם סריקות בכפר, נמצאו כלי נשק ונעצרו חשודים.
אחרי ההרס הנרחב הכפר נבנה מחדש, והחיים חזרו למסלולם.

נמר בגליל התחתון?

לפני שאגיע לספר על מלחמת 48 וכיבוש הכפר, אזכיר אירוע טראגי, שולי אך מסקרן, שהתרחש בכפר.
אחר-צהריים אחד בשלהי דצמבר 1946, שתי ילדות בנות 7 מן הכפר, וואחדי יוסף נימר ופאטומי נימר, נצפו בחיים בפעם האחרונה. כמה שעות לאחר מכן נמצאו גופותיהן מתחת גדר חיה של שיחי צבר. על הגוויות נמצאו סימני נשיכה באיזור הצוואר, וסיבת המוות הייתה פגיעה בכלי הדם. הסברה הייתה כי הילדות נהרגו בעקבות תקיפה על-ידי חיית בר, ומספר מקומיים דיווחו כי נתקלו בנמר משוטט באיזור.
בעיתון הפלסטיין פוסט נכתב כי לפי המדריך “Handbook of Palestine and Trans-Jordan”, עדיין נצפים לעיתים בפלשתינה “נמרי הרים” (ככל הנראה הכוונה לנמר אנטולי, הנקרא גם נמר הגליל), כמו גם ברדלסים וחתולי ביצות (את האחרונים עדיין אפשר למצוא בישראל). אין לדעת אם אכן היה זה נמר שתקף את הילדות, ואם נמר באמת נצפה באיזור, אך במידה וכן, הייתה זו אחת התצפיות האחרונות של נמר בגליל.

החורבן השני

ביולי 1948 הגיעה המלחמה לפתחו של מיעאר.
בתקופה שלפני ההפוגה הראשונה, שהחלה ב-11 ביוני, התבסס צבא ההצלה הערבי בחלקיו של הגליל שעוד לא נכבשו על-ידי צה”ל. בין השאר נכנס צבא ההצלה לכפרי צפון הגליל התחתון המרכזי, כולל מיעאר והישובים הסמוכים. באותה תקופה האיזור היה ערבי לחלוטין, ללא התיישבות יהודית, ויועד לפי תוכנית החלוקה להיות חלק מהמדינה הערבית.
בסיום ההפוגה, ב-9 ביולי, החל שבוע וחצי של קרבות קשים, אשר קיבלו בהמשך את הכינוי “קרבות עשרת הימים”.
בין החזיתות היותר “שוליות” באותם עשרה ימים היה גם איזור לב הגליל. הלחימה בשוליו החלה כבר בזמן ההפוגה, ובמהלכה כבש צה”ל את הכפר אל-בירווה (כיום מושב אחיהוד), שישב בעמדת מפתח על כביש עכו-צפת, צפון-מערבית למיעאר.

לאחר תום ההפוגה פתח צה”ל במבצע דקל, אשר מטרתו הייתה לכבוש שטחים נוספים בגליל, ו”לטהר” את אותם שטחים מכוחות צבא ההצלה. ב-18.7 השלימו כוחות מחטיבה 7 את כיבושם של שני כפרים ממערב למיעאר – אל-רוויס ואל-דאמון.
תושבי מיעאר שמעו על כיבוש הכפרים באיזור והחלו לברוח מן הכפר, מפחד הכוחות הישראלים, עליהם שמעו סיפורי זוועה (לדוגמה טבח דיר יאסין, שאירע שלושה חודשים מוקדם יותר). לפי עדויות תושבים, הם ראו עשן מכיוון אל-דאמון ושמעו כי היהודים נכנסו לשם והרסו כמה בתים. לאחר מכן ראו את כלי הרכב של צה”ל נוסעים במעלה ההר לכיוון מיעאר. בלילה שבין ה-19 ל-20 ביולי הגיעו כוחות הצבא אל הכפר.
בכפר כמעט ולא נשארו תושבים, וגם לוחמי צבא ההצלה לא הגיעו לסייע. למרות זאת נכנסו כוחות צה”ל לכפר תוך ירי כבד, אולי כדי להפחיד ולהבריח את התושבים הנותרים, במקרה וישנם. לדברי אנשי הכפר, במקום נשארו רק עשרה זקנים וזקנות שלא הספיקו לצאת. כמה זקנות הועברו על ידי הצבא לכפר כאבול, ואחרים נמצאו מאוחר יותר בכפר כשהם ללא רוח חיים. לא ברור באילו נסיבות מתו. ככל הנראה, כבר בליל הכיבוש הרסו הכוחות את מסגד הכפר ובית נוסף.
יום לאחר מכן נפגשו נכבדי הכפר עם המוח’תאר, מרעי חסן טהא. הם ניסחו הצהרת כניעה כתובה, הרימו דגל לבן, וצעדו לכיוון הכפר. קצין הצבא הישראלי פגש אותם בכניסה לכפר, והם ביקשו ממנו שיאפשר להם לשוב לבתיהם. הקצין רצה בתמורה שימסרו לו כמה רובים. מאחר וכל מי שהיה ברשותו נשק ברח או החביא אותו, לא הייתה אפשרות למלא אחר הדרישה. כך ניתן לקצין ה”תירוץ” למניעת חזרתם של התושבים לכפרם.

תושבי מיעאר נותרו מחוץ לכפרם ונפוצו לכל עבר. האמידים יותר מביניהם, שיכלו להרשות לעצמם, עזבו ללבנון. רוב התושבים חיפשו מקלט בכפרים הסמוכים שעוד לא נכבשו.
חלק מתושבי הכפר נשארו בתחילה על הגבעות מול מיעאר, וראו את כוחות צה”ל מפוצצים את בתי הכפר.

לאחר קרבות עשרת הימים החלה ההפוגה השנייה במלחמה. באיזור מיעאר לא הייתה זו הפוגה של ממש.
בגזרה אירעו חילופי אש תדירים, והתחוללו קרבות עזים בהם נפלו חללים משני הצדדים. נציגי האו”ם שביקרו במקום בספטמבר דיווחו שכל צד מתלונן על יריבו אשר מפר את ההפוגה וממשיך לתקוף. משלטים החליפו ידיים שוב ושוב – יום אחד היו בשליטת הכוחות הערבים, יום לאחר מכן צה”ל כובש את העמדה, וחוזר חלילה.
כוחות צה”ל היו ממוקמים באיזור הגבעות של מיעאר וראס בראד (היכן שהיום נמצא הישוב עצמון), וצבא ההצלה ישב בסח’נין, משם יצאו לוחמיו, בליווי מתנדבים מקומיים, לעמדה בקו החזית, בח’רבת אל-ג’מיג’מה (“חורבת גמום”, כיום ליד צומת משגב). בין הצדדים הפריד שטח הפקר, אשר לעיתים אורכו לא עלה על מאות מטרים בודדים.
בין הקרבות הספיק לבקר באיזור כתב העיתון “דבר לילדים”, אשר הגיע עד סמוך למיעאר, ודיווח לקוראים הצעירים כי “הנוף הררי ומלבב”.

מנסים לחזור הביתה

במבצע חירם, בסוף אוקטובר 1948, כבש הצבא הישראלי את כל חלקי הגליל שעוד לא היו בשליטתו קודם לכן.

הצבא לא השאיר כוח בכל כפר שכבש, וכך התאפשר לחלק מתושבי מיעאר לחזור לבתיהם, להוציא חפצים, מזון, רהיטים וכו’, ולהכין בתיהם לקראת החורף. לטייח ולשפץ. כמה מן התושבים נשארו להתגורר בבתיהם, בתקווה שהמצב נרגע, אך חיילי צה”ל נכנסו שוב למיעאר, לקחו חלק מהחוזרים לכפר במשאיות אל גבול סוריה ולבנון, ושלחו אותם אל מעבר לגבול.

ב-1949 חזרו כ-40-50 משפחות להתגורר בבתיהן במיעאר. הן הצליחו להישאר במקום כשנה וחצי עד שהגיעו שוב כוחות הצבא וגירשו אותן. לדברי תושבים, מי שהלשין על החוזרים לכפר היו משתפי פעולה מעקורי הכפר אל-דאמון, אשר ישבו בכפר הסמוך שעב (עוד עליהם בהמשך המאמר).

רוב עקורי מיעאר נדדו בגבולות הארץ, ובעיקר בכפרי האיזור. חלקם התגוררו זמן מה במטעי הזיתים ובשטחים הפתוחים בסביבה. העקורים חיו בתנאים קשים, חסרי כל. הצריפים והפחונים העלובים, בהם התגוררו רבים מהם, היו בסכנת הריסה תמידית, שכן נבנו ללא רישיון (שלא ניתן היה להשיג…) יחס המקומיים אליהם נע בין ניכור לסולידריות. עבור חלק מהפליטים עברו עוד עשרות שנים עד שמצאו מקום מושב קבוע.

חלק מהנשים המשיכו להגיע למיעאר מדי שנה בתקופת הסתיו, כדי להכין את בתיהם לחורף. ילדי הכפר שגרו בסביבה עוד הגיעו בימי החופש לשחק בכפר ולאכול מעצי הפרי. לעיתים היה תופס הצבא תושבים שחזרו לכפר ו”זורק” אותם במקומות שונים בגדה המערבית. רובם הסתננו בחזרה לתוך גבולות הקו הירוק.
עם הזמן הופקעו אדמות הכפר, ומנהל מקרקעי ישראל התחיל להחכיר אותן, אך לעולם לא לעקורי הכפר. גם את אבני הבתים מכר המנהל.

“אין לנו גואל ומושיע”

כבר בראשית 1949 פנו פליטי מיעאר שישבו בכפר הסמוך כאבול, בבקשה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, בעל הבית החדש בכפרים “הנטושים”, שיאפשר להם לחזור לכפרם, מאחר שאין להם כל אמצעי קיום במקום מושבם החדש (שעדיין חשבוהו למקלט זמני).
במרץ 1950, לאחר גירושם הסופי, פנו ללשכת ראש הממשלה התושבים אשר התפזרו בכפרים הסמוכים. במכתבם החתום על-ידי המוח’תאר ונכבדי הכפר הם מתחננים כי יחזירו אותם לכפרם. הם מספרים כי עזבו את כפרם עקב התעמולה (“הכוזבת” לדבריהם במכתב) כי צבא ישראל עורך טבח בגברים ובילדים ומתעלל בנשים, וגם כי פחדו מצבא ההצלה שמנע מהם קשר עם השלטון הישראלי. הם הוסיפו כי צבא ההצלה הכריח אותם לעבור לסח’נין, וכך לא התאפשר להם להודיע על כניעה כאשר הגיעו הכוחות הישראלים לכפר. הנכבדים כתבו כי “מאז ועד עתה הננו סובלים מעוני ורעב… התיאשנו וקצנו בחיינו ואין לנו גואל ומושיע מלבד יושרכם ורחמיכם. הננו פונים איפוא אליכם בשם התשושים, הנשים והילדים שגופם נתדלדל ממחלות ומחוסר דירות מתאימות, לרחם עליהם ועלינו ולהחזירנו אל כפרנו מיעאר”. לא ידוע אם למכתב זה התקבלה תשובה, אך לשכת היועץ לענייני ערבים הורתה להודיע לפונים שהם מוזמנים להעביר את בקשתם לרשות לישוב פליטים.
באוגוסט 1951 כתבו פעם נוספת לראש הממשלה בבקשה שיחזירם לכפרם. הם סיפרו כי “הננו מתענים בעוני, רעב, עירום, מחלות וחוסר שיכון מתאים”.
חודשיים לאחר מכן שוב פנו בתחינה לבן גוריון. ככל הנראה כבר הפנימו בשלב זה שלא יקבלו בחזרה את הבעלות על אדמותיהם, וביקשו כי ראש הממשלה יורה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים להחכיר להם את בתיהם ואת אדמותיהם, למען יוכלו לחיות ולהתפרנס בכבוד. באותה עת המדינה כבר החכירה חלק מהאדמות לעקורים אחרים שהיו מאנשי שלומה. העניין התגלגל בין כמה משרדים ולבסוף “המדור לאדמות מוברות” הציע לשקם את אנשי מיעאר בכפר שעב, במקום תושביו המקוריים שנעקרו ונפוצו גם הם בכפרי האיזור. לדברי המדור “במקום ישנם בתים וכן אדמה לעיבוד”.
ב-1952 הציעה הממשלה לעקורי הכפר אל-בירווה, שישבו באותה עת בכפר מכר, כי המדינה תחכיר להם את אדמות הכפר מיעאר. העברת אדמות ותושבים בין הכפרים הייתה תופעה מוכרת מאוד באותם ימים. ככל הנראה פעולות אלו נעשו על מנת לנתק את התושבים מאדמתם ולהפקיע אותן לטובת המדינה, תוך כדי יצירת שיסוע ופילוג בין תושבי הכפרים. עקורי בירווה לא ענו להצעה והיא ירדה מן הפרק.

הפרד ומשול – פרשת שעב

הכפר הסמוך שעב, שהוזכר לעיל, הפגין ב-1948 רוח לחימה עזה, אותה הובילו לוחמי מיליציה מקומיים. בעקבות ההתנגדות שגילה הכפר לנסיונות הכיבוש, גורשו תושביו ולא הורשו לחזור לבתיהם.
לא רחוק משעב ומיעאר התקיים עד 1948 הכפר אל-דאמון. אחד מתושביו, שפיק בוקעאי, שימש כסייען והיה מקורב לשלטון הישראלי. כתמורה על פועלו, ולאחר שכפרו נהרס גם הוא, קיבל בוקעאי בחכירה את רוב אדמות שעב. אחיו מונה למוח’תאר הכפר החדש, והשניים קיבלו מהרשויות נשק. תפקידם היה למנוע את חזרת עקורי שעב לכפרם. למרות זאת הצליחו אט אט חלק מאנשי שעב לשוב לבתיהם. לשם עצירת גל החוזרים הכריז ב-1951 הממשל הצבאי על הכפר כשטח צבאי סגור, והחל ליישב במקום עקורים נוספים מכפרים שונים באיזור – אל-דאמון, אל-בירווה, וגם מיעאר (כמו שהמליץ המדור לאדמות מוברות). ב-1953 הצטרפו אליהם גם פליטים שגורשו מעמק החולה, מכפרי האיזור המפורז שבגבול סוריה.
בוקעאי, שהחזיק ברוב אדמות הכפר, העביד בתנאי ניצול את התושבים הותיקים והחדשים. אנשי שעב זעמו על היחס כלפיהם, ולא התכוונו לוותר על כפרם. במאבקם סייע להם עורך הדין מוחמד נימר אל-הווארי, שעזר להסדיר את מעמדם של תושבי שעב שהצליחו לחזור לכפר. בנוסף החלו אנשי שעב להטריד את המתיישבים החדשים וללחוץ עליהם לעזוב. למרות תלונות חוזרות ונשנות מצד הכפריים שהושיבה המדינה בשעב, לא טיפלו הרשויות במצב, והסכסוך הביא לשורה של תקריות אלימות.

רוב עקורי האיזור המפורז הודיעו על סירובם להישאר בכפר והביעו תמיכה באנשי שעב. מלבד אנשי החולה, גם מעט מפליטי מיעאר נעמדו לצד התושבים הותיקים. מצידו השני של המתרס היו אנשי אל-דאמון, ורוב המיעארים אשר גיבו גם הם את בוקעאי. ב-1954 הגיע סיר הלחץ של שעב לכדי רתיחה.
אחרי תקרית בה תקפו מפוני החולה את יוצאי מיעאר, פנו האחרונים לרשויות והתלוננו על ההתנכלות כלפיהם. הם ציינו כי אחד ה”מצטיינים בעבודת ההסתה” הוא אדם בשם נימר ח’ליל. בניסיון לגעת בנקודות הרגישות של רשויות המדינה הטרייה, הם ציינו את תפקידו של ח’ליל במרד הערבי של שנות ה-30 וגם בקרבות בשעב ב-1948. הפניה לא הולידה, כך נראה, פתרון לסכסוך.
בשלהי 1954 פרצה קטטה במטעים בין עקורי שעב לעקורי מיעאר, אשר הסתיימה במותו של אחד מאנשי שעב. לפי גרסת אנשי מיעאר, מיד עם היוודע דבר המוות לאנשי שעב, אשר רובם התגוררו באותה עת בכפרי אל-שע’ור (בקעת בית הכרם), הגיעו רבים מהם לכפר והחלו לתקוף את המיעארים – הציתו כמה בתים וחנויות, הרסו רכוש, הכו ודקרו. כל זאת על אף שאנשי כוחות הביטחון הישראלים היו במקום. לטענת המיעארים, סמל ממשטרת עכו אף עמד בראש הפעולות הנ”ל, יחד עם העו”ד מוחמד נימר אל-הווארי. עם זאת, אנשי כוחות הביטחון היו גם אלו שסיימו את האירועים בסופו של דבר, תוך שהם עוצרים עשרות מהמשתתפים, משני צידי המתרס.
כמה ימים לאחר מכן, עקורי מיעאר שלחו מכתב עבור “הוד מעלתו יו”ר הכנסת י. שפרינצק”, וביקשו כי יעבירו אותם מן הכפר שעב.
בהזדמנות אחרת פרצו אנשי שעב לביתו של שפיק בוקעאי והשתלטו עליו. לפני שפונו, הספיק בעל הבית המקורי, משעב, להכניס את חפציו למקום.

גם ב-1960 עוד לא יושרו ההדורים, ואנשי מיעאר שישבו בשעב פנו למנהל רשות הפיתוח האיזורי, בבקשה שיעבירו אותם אל מחוץ לכפר, ואפילו במרחק קצר של חצי קילומטר, שכן היחסים עם התושבים הותיקים רעועים מאז שנהרג תושב שעב כמה שנים קודם לכן.

חודשיים לאחר מכן, בהתאם למשחק ה”כסאות המוזיקליים” בין כפרים, שהרשויות אילצו את את העקורים לשחק, הציע ראש אגף ההתיישבות בצה”ל להשתמש באדמות אל-דאמון לשם פיתרון בעיית העקורים חסרי הקרקע מכפרי האיזור. יישום הצעה זו לא התאפשר, מאחר והיועץ לענייני ערבים תיכנן להשתמש בשטח כפיתרון לעקורי איקרית (מה שכידוע לא התרחש בסופו של דבר).
בשלהי 1961 נכתב בעיתון הארץ כי תושבי מיעאר לשעבר יושבים בשעב ב”מעברה” ומסרבים לעבור לשיכונים שנבנו עבורם בכפר.

בין מצוקה לתקווה

ומהמיעארים בשעב, נחזור לעקורים בכפר הסמוך, כאבול.
באוקטובר 1958 פליטי מיעאר ואל-דאמון שישבו בכאבול כתבו לנשיא המדינה. הם ביקשו לחלוק כבוד לנשיא ו”לעורר אותו בשם הצדק והיושר” שיטפל בפנייתם. הם סיפרו שכל נכסיהם הוחרמו ושמשרד החקלאות מסרב לאפשר להם לחכור אדמות ולכן אין להם מקור פרנסה. הם ממשיכים ואומרים כי “החמיר מצבנו וגברה מצוקת העוני בקרבנו וכבר נואשנו מהחיים ומעתידנו, אם כי הצדק הישראלי הביא בכנפיו קדמה ושיקם את התושבים”. מהמכתב נשקפת מצוקה של ממש, והוא משלב בתוכו מצד אחד זעקה על אי-הצדק כלפיהם, ומצד שני חנופה ותחנונים המופנים אל הנשיא ורשויות המדינה.
לשכת הנשיא העבירה את הטיפול בפנייה למחלקת ההתיישבות של משרד החקלאות, שבתורה העבירה את הבקשה ללשכת היועץ לענייני ערבים.
חודשיים וחצי לאחר קבלת המכתב בלשכת הנשיא, לשכת היועץ לענייני ערבים ענתה למכתב העקורים. בהתאם להצעה של משרד החקלאות, נאמר למתלוננים כי עליהם לפנות ל”לשכה לביצוע חוק רכישת מקרקעין”, עם מסמכים המוכיחים בעלות על הקרקע, ולדרוש פיצויים. נציגת לשכת היועץ כתבה כי “בטוחים אנו שהדבר יסתדר על הצד הטוב”.

התבלבלתם כבר מכל הפניות וההצעות והעברת האחריות בין משרד למשרד? ברוכים הבאים לחייהם של העקורים במדינת ישראל הצעירה, שניסו, לשווא, למצוא דרכם בנבכי הבירוקרטיה הישראלית.

בינתיים הספיקה המדינה כבר לעקור את עצי הזית של מיעאר, בטענה של התחלת בנייה במקום. ואכן, ב-1953, קמה על אדמות מיעאר, על גבעה ממול הכפר, היאחזות נח”ל חדשה. ההיאחזות קיבלה את השם שגב, “לציון שגב הנוף ושגב המשימה של החייאת הגליל”. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1956, הוקם מושב עולים באותו שם, במקום בו ישבה ההיאחזות. בימיו הראשונים עוד נקרא לעיתים המושב בשם הכפר החרב, “מיעאר”. במושב שוכנו מהגרים יהודים מארצות המזרח, שהובאו למקום על-מנת לעבוד במחצבת אבן וסיד הסמוכה.
כוונת הרשויות הייתה כי העולים יחליפו את הערבים שעבדו עד אז במחצבה. בין הפועלים הערבים היו גם כמה מעקורי מיעאר, שהמחצבה הוקמה על אדמות כפרם.
בעתיד כנראה אפרסם גם פוסט נפרד על המחצבה עצמה ומושב שגב.

בין מציאות לבדיון

בסרט עצמו, למרבה האירוניה, מלבד כמה תקריות בודדות, בולטים היחסים הטובים וההדוקים בין החלוצים שהגיעו מרוסיה לאנשי הכפר הערבים, ובראשם המוח’תאר המקומי אשר עושה את הצעד הראשון לקראת הידידות – כאשר מגיע אחד מגיבורי הסרט היהודים אל הכפר, מזמין אותו המוח’תאר לביתו, מארח אותו עם נרגילה, וגם מונע ממקומיים אחרים לפגוע בשכן החדש.
את תפקידיהם של הדמויות הערביות הבולטות בסרט מגלמים שחקנים יהודים, זאת למרות שאותן דמויות מדברות בשפה הערבית. כניצבים בסרט השתתפו תושבים ערבים מכפרי האיזור (אולי אפילו מישהו מעקורי מיעאר נכח על סט הצילומים?)
“הם היו עשרה” מספק הצצה נדירה לתוך רחובות הכפר מיעאר, ולנוף האיזור בכלל, אשר השתנה מאז ללא היכר.

לא מוותרים

גם בשנות ה-60 עוד החזיקו אנשי מיעאר בתקווה לחזור לכפרם. לכן, כאשר הוחלט ב-1963 על הקלות במתן אישורי תנועה באיזורי הממשל הצבאי, הוחרגו כפרים נטושים אשר היה חשש שתושביהם יחזרו אליהם. אחד מאותם כפרים היה מיעאר.
כדי להרחיק עוד יותר את חלום השיבה, הרסה ישראל ב-1967 את בתי הכפר הבודדים שעדיין עמדו על תילם.
גם ההרס המוחלט לא הצליח להרוג את רוח המאבק של המיעארים, וב-1972 ניסו שוב, יחד עם עקורי כפרים נוספים, לעמוד על זכותם לשוב לאדמתם. מפלגת רק”ח הקומוניסטית עמדה בראש המאבק, אירגנה אסיפות והחתימה על עצומות, אשר נשלחו לראשת הממשלה דאז, גולדה מאיר. באופן צפוי, דחתה הממשלה את בקשות הכפריים, ואף לא הסכימה כי ישפצו מסגדים ובתי קברות, שכן היה חשש כי זהו שלב ראשון לפני ניסיון חזרה.

בין נישול לשותפות

בלי קשר או עם קשר למאבק שנמשך באותם שנים, הוקם ב-1974 המושב יעד, על אותה גבעה בה שכן הכפר בעבר. הישוב החדש החל דרכו כאסופת מכולות באתר הכפר עצמו, ולאחר מכן הפך למושב קבע על אדמות מיעאר, אך לא על שטחו הבנוי. מאוחר יותר ימצאו עצמם חלק מהעקורים מועסקים בעבודות שונות ביעד.

עם השנים הוקמו באיזור, במסגרת התוכניות לייהוד הגליל, עשרות ישובים קהילתיים (או “מצפים” כפי שקראו להם פעם). הישובים מאוגדים במסגרת המועצה האיזורית משגב.
מלבד יעד ושגב, נוסדו על אדמות הכפר הישובים עצמון (בצמוד לשגב) ומנוף. חלק מהישוב רקפת הוקם אף הוא על אדמות מיעאר, כמו גם מבני המועצה, בית הספר האיזורי ואפילו בית ספר דו-לשוני יהודי-ערבי (שעבר מאוחר יותר למיקום אחר). על אתר הכפר עצמו ננטע יער של קק”ל.

כאשר עלתה ב-2003 תוכנית להרחבת המושב יעד על מה שהיה שטח הכפר, הביעו העקורים התנגדות. בינם לבין כמה מתושבי יעד נרקם קשר, ובעזרת עבודה משותפת, אחרי ויכוח בין אנשי המושב, הצליחו למנוע את ההרחבה על שטח הכפר.
אדריכלית תושבת יעד אף תכננה הצעה לעיצוב חומה ושער לבית הקברות של מיעאר, אחד השרידים הבודדים שנותרו. בית הקברות גודר, אך הישוב לא הסכים להצבת שלט בכניסה, שיציין את ההיסטוריה של המקום.

בין חלום למציאות

מספר פליטי הכפר כיום – צאצאי העקורים ממיעאר, כמו גם השורדים שעוד נותרו בחיים – מוערך ב-8,600 נפשות. מעט מהם מתגוררים בלבנון, סוריה וירדן, אך רובם גרים עדיין בארץ, בכאבול, סח’נין, שעב, שפרעם, עראבה, אעבלין, אל-מכר, נצרת, חיפה ועוד. תושבי הכפרים עדיין רואים אותם כאנשי מיעאר, ובכפר כאבול, לדוגמה, יש אפילו שכונה של מיעארים.
דוגמה אקראית לחיבור בין העקורים לכפרי המוצא, חיבור שממשיך להתקיים גם בשנות ה-2000, ניתן למצוא במודעה מוזמנת שפורסמה בעיתון אל-איתיחאד הערבי ב-2001. המודעה, מטעם אנשי אל-דאמון, מברכת את אנשי מיעאר על בחירת אחד מהם, עאטף חאג’, לראשות מועצת אעבלין.
עד היום עקורי מיעאר חולמים לחזור לכפרם. אפילו הוכנו תוכניות מעשיות לבנייה ותכנון מחדש של הכפר. על רוב אתר הכפר לא נבנה דבר עד היום, ובתי המושב יעד התרחבו רק על חשבון כמה שכונות צדדיות של הכפר. נראה כי המניעה לבנייה מחדש של הכפר אינה ממניעים פרקטיים בשטח, אלא עניין של מדיניות ורצון של המדינה, כמו במקרים של כפרים אחרים, למנוע תקדימים לשיבה כזאת או אחרת של פליטים ערבים לכפריהם.

רון שני, ראש המועצה האיזורית של משגב (דאז), אמר ב-2017 בראיון ל”טלוויזיה החברתית”, כי “מיעאר לא קיימת יותר. אין שטח שנקרא מיעאר”. זוהי אכן התפיסה הרווחת בקרב רוב הישראלים היהודים, כולל תושבי משגב אשר מדברים רבות על הדו-קיום שהם מקיימים באיזורם, תוך כדי התעלמות מרצונם של עקורי הכפרים וצאצאיהם. גם ליעד וישובי משגב האחרים לא יכולים העקורים לעבור. ועדות הקבלה של הישובים מסרבות באופן גורף לבקשות של ערבים להתגורר בתחומם. הערבים הבודדים שהצליחו בכל זאת לבנות ביתם בישובים עם ועדות קבלה, נאלצו לעבור לשם כך מסע משפטי ארוך ומפרך, ולעיתים גם לאחר המעבר הם נתקלים בניכור ואיבה מצד חלק מהתושבים הותיקים.
בכתבה בעיתון הארץ ב-2010, נשאל הסופר יליד מיעאר, מוחמד עלי טהא, האם הוא מתכוון לבנות מחדש את מיעאר על חורבות יעד. תשובתו הייתה “אני לא חולם להרוס את יעד, אני חולם לגור ביעד, או ליד יעד. יש שם הרבה קרקעות על הגבעות. אני רוצה שנחיה ביחד אבל לא כמו סוס ופרש”.

---

השרידים היחידים שנותרו מהכפר הם שני בתי קברות, שרידי קירות אבן, עצי זית ותאנה, ושיחי צבר.

---

לסיום אצרף שיר שכתב יליד הכפר אחמד מחמד אל-היבי:
כפרי היקר, אתה מכיר אותי, אני בנך ואתה גידלת אותי
למיעאר היקר לי מאוד, אני מלא געגועים וכיסופים
כל פעם שעיניי רואות את גבעותיך הן בוכות בעצב על הריחוק בינינו
אתה נאמן לאנשים כמוני ותשמור את הברית כבן חורין מסור
הפולשים למולדת לקחו אותך בשבי, גם אותי הם כבלו, אנא סליחתך
כל פעם שנזכר אני בגבעות הרמות הן מזכירות לי את ילדותי
כששיחקתי בך יחד עם בני גילי עטפת אותי ברחמים
אני, שכניי ובני דודי סאלח, ראדי ואחותו שָהינהֶ
אשר עזבו למדינות ערב בחודש השביעי של ארבעים ושמונה
כך פוזרנו ברחבי המרחב, אנא אל תתאכזר, רחם עליי
אם היו מעניקים לי בתמורה לכפרי את הירח ביד שמאל והשמש בימיני
לא הייתי לוקח. רק מיעאר המתוק מקום הולדתנו היקר
אם כך הוא המצב, כפרי אצעק בקול רם: השב אותי
עשו אותך חלש אחרי שהיית איתן, חולשתך היא אות קלון על מצחי
בך הייתי אריה מוגן, בלעדיך אני פליט כאריה ללא מאורה

---

מקורות:
1. הקרן לחקר פלשתינה, סקר פלשתינה המערבית, 1880-1881
2. מפקד האוכלוסין 1922
3. מפקד האוכלוסין 1931
4. סקר הכפרים 1945
5. מפות הסקר של פלשתינה
6. אל-ח’אלידי וליד, All That Remains
7. מוריס בני, The Birth of The Palestinian Refugee Problem Revisited
8. בת’ל ניקולס, The Palestine Triangle: The Struggle for the Holy Land, 1935–1948
9. אתר madarcenter, “تسجيلات أراضي الغائبين محفوظة في ملفات الأمم المتحدة”
10. אל-קודס אל-ערבי, “الأديب محمد علي طه يصطحب “القدس العربي” إلى فلسطين بحثا عن الحقيقة ويهديها “نوم الغزلان”, 30.9.2021
11. נהיה דאוד, שנקרדס כתן, אוקאמפו פטרישה, אנדרסון קים, אע’בריה איימן ק., “Internal displacement and health among the Palestinian minority in Israel”
12. עלי טאהא מוחמד, שנת הצבייה, מתוך מטעם, גליון 13
13. וושינגטון ריפורט, “Israeli Conference Examines Palestinian Right—and Ways—of Return”, דצמבר 2013
14. אתר Jewish Telegraphic Agency, “Seeking peace in bilingual school”, 10.5.2005
15. פיש יואב, “גבעה”, תערוכת “הפיקניק האחרון”
16. העולם הזה, 26.10.1960, “נינט”
17. פנסטר טובי, “מקום אחד -זכרונות שונים:המקרה של יעד – מיעאר”
18. אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, “בעקבות פרסם ‘נטוע באדמה’ בעברית: שיחה עם הסופר מוחמד עלי טאהא”, 25.8.2019
19. אתר זוכרות, “מעאר”,
20. הספריה הלאומית, מפת תוכנית החלוקה
21. אתר “אתרי מלחמת העצמאות”
22. ויקיפדיה באנגלית
23. ויקיפדיה בעברית
24. ויקיפדיה בערבית
25. אתר Palestine Remembered
26. ארכיון המדינה, גל-17033/19, “מיעאר”
27. ארכיון המדינה, ג-1319/41, “כפר מיעאר”
28. העמותה לקידום שוויון אזרחי, “מה מסתתר מאחורי הירוק?”
29. גשור בנימין, “הקרבות באזור מעאר-שעב במלחמת העצמאות”, קתדרה 178
30. הארץ, 14.10.2010, “מה רואים מהמצפה?”
31. הטלוויזיה החברתית, “מיעאר לא קיימת יותר”
32. עמותת זוכרות, “זוכרות את מיעאר”
33. רשות העתיקות, “שרידי ישוב מהתקופה ההלניסטית והרומית שנחשפו בחפירות מיעאר (יעד)”
34. אתר palestinapedia, “ميعار (قرية)”
35. פלסטיין פוסט, 16.9.1948, “Ten-Hour Battle Fought in Galilee”
36. פלסטיין פוסט, 1.1.1947, “Two Girls Killed by Wild Animals”
37. פלסטיין פוסט, 11.5.1939, “Troops Take Uninformed Gang by Surprise”
38. פלסטיין פוסט, 31.3.1939, “Police and Troops in 15 Search Operations”
39. פלסטיין פוסט, 27.10.1938, “Cleaning Up the “Northern Triangle””
40. קול העם, 25.8.1955, “תושבי כפר מיער תובעים להפריך את עקירת עצי הזית”
41. הצפה, 1.11.1948, “דגל ישראל מתנופף היום מעל כל הגליל”
42. המשקיף, 1.11.1948, “פעולה לשחרור מנארה שהפכה למסע צבאי גדול”
43. על המשמר, 1.11.1948, “נפסקה האש בגליל לאחר תבוסת האויב”
44. חרות, 1.11.1948, “כך שוחרר הגליל”
45. הארץ, 23.1.1952, “תכניות לניצול הגראניט בנגב”
46. דבר, 28.10.1938, “כיצד מטהר הצבא את המשולש הצפוני”
47. הצפה, 24.5.1956, “ארבעה יישובים חדשים יובמו בקרוב בנגב ובגליל המערבי”
48. דבר, 11.5.1939, “הצבא מחפש ומחרים נשק”
49. כהן הלל, ערבים טובים
50. דבר, 20.6.1945, “נאסרו מחזיקי נשק”
51. הארץ, 10.11.1954, “נעצרו בעוון השתתפות בקטטה”
52. הצפה, 28.10.1938, “פעולות הצבא בצפון”
53. דבר, 28.6.1956, “תעשיית השיש מכינה עצמה להסתערות על ארמונות אירופה”
54. למרחב, 11.4.1960, “”שוקם” כפר נטוש”
55. הארץ, 26.11.1961, “עקורים ערבים מסרבים לעבור לשיכונים חדשים”
56. חרות, 4.1.1954, “שמות חדשים לישובים”
57. מעריב, 23.7.1972, “הממשלה החליטה לא להתיר לעקורים לחזור אל כפריהם”
58. דבר, 17.7.1972, “רק”ח יוזמת החתמות בגליל”
59. למרחב, 6.7.1960, “צילומי “הם היו עשרה” מסתיימים היום”
60. הארץ, 19.5.1938, “מאסרים בכפרים”
61. מעריב, 17.7.1972, “תושבי 4 כפרים נטושים מבקשים לחזור לבתיהם”
62. דבר לילדים, 26.8.1948, “במשלטים שבגליל המערבי”
63. הארץ, 12.11.1963, “ההקלות בסדרי הממשל הצבאי – החל מיום ו'”
64. על המשמר, 6.7.1960, “הוסרט הקטע האחרון של “הם היו עשרה”
65. למרחב, 13.7.1960, “”הם היו עשרה” – סרט ישראלי חדש”
66. מעריב, 24.4.1960, “בית בעל חזות עתיקה הוקם במושב שגב”
67. ארכיון המדינה, ג-2148/2, “מינהל מחוז נצרת – כפרים ערביים – כללי”
68. אתר ynet, 14.9.2011, “המאבק הושלם: זוג ערבים יוכל להתגורר ברקפת”
69. אתר NRG, 24.4.2012, “סערה בעקבות מעבר זוג ערבים ליישוב יהודי”
70. אתר וואלה, 17.8.2003, “כתובות על ביתם של ערבים שנאבקו לבנות בית במשגב”
71. הבקר, 27.7.1956, “30 משפחות עולים לשגב בגליל”
72. אתר הישוב עצמון-שגב
73. הארץ, 20.7.1948, “קרבות קשים בחזית הגליל”