ברק מאיירעוינאת אל-ג’נוביה (عوينات الجنوبية – “עוינאת הדרומית”) היה כפר ערבי-סורי ברמת הגולן, בסמוך לנחל דבורה (נחל ג’ילבון, ואדי דבּורה). תושבי הכפר נעקרו מהגולן ב-1967 בעקבות מלחמת ששת הימים, ובהמשך הכפר נהרס.
כמו רבים מהכפרים ההרוסים ברמת הגולן, גם על כפר זה קשה מאוד למצוא מידע. גם המידע המועט שזמין ממקורות ישראליים הוא לא תמיד אמין ולפעמים נשען על הערכות, השערות וניחושים של החוקרים. עם זאת, במקרה זה נאלצתי להסתפק במקורות הישראליים, ורוב המידע המובא כאן נלקח מהם.
בסמוך לכפר, מצפונו, שכן עוינאת אל-שמאליה (עוינאת הצפונית), הגדול יותר מבין צמד הכפרים. מדרום ישב הכפר הטורקמני נערן.
לפני עקירת הכפר התגוררו בו 198 נפשות.
שני הכפרים, עוינאת אל-ג’נוביה ועוינאת אל-שמאליה, לא מופיעים במפות הגולן של גוטליב שומאכר משלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, כך שככל הנראה נוסדו במהלך המאה ה-20.
בתי הכפר נבנו מאבני בזלת ולידם עמדו מבנים צבאיים מבטון.
המסגד יוצא הדופן, אשר מעוצב בסגנון ברוטליסטי-סובייטי משהו, נבנה בסביבות שנות ה-50 על-ידי הצבא, ואכן נראה כמו מבנה צבאי, עם קירות בטון וחלונות צרים שנראים כחרכי ירי.
כיום רצפת המסגד מלאה כולה בצואת פרות. אנשי הישוב הסמוך קדמת צבי השתמשו בעבר במבנה עבור עדרי בקר, ועברו למקום אחר אחרי שהרצפה התמלאה בצרכים.
זהו אחד מהמסגדים הבודדים שנותרו בגולן – הרוב המוחלט נהרס על-ידי הרשויות הישראליות בשנים שאחרי המלחמה.
לדברי הארכיאולוג צבי אילן, מבני הבטון בעוינאת אל-ג’נוביה היו שייכים להתיישבות חצי-צבאית של של “המשמר הלאומי” הסורי. הרשויות הסוריות הושיבו יוצאי צבא בכפרים לאורך הגבול, העניקו להם דיור ואדמות, ובתמורה המתיישבים התחייבו לשירות צבאי חלקי במוצבים שליד הכפרים.
מקורות:
1. רשות העתיקות, סקר מפה 15 (אשמורה), אתר עוינת אל-ג’נוביה
2. רשות העתיקות, סקר מפה 15 (אשמורה), אתר עוינת א-שמליה; דיר סרס
3. שומאכר גוטליב, מפות שונות
4. עמותת זוכרות, מפת הנכבה
5. פנוס בוריס, בלוג Muslim shrines in Israel
6. למרחב, 8.11.1968, “נחל דבורה ומפליו”
7. אפשטיין קלר וגוטמן שמריה יהודה שומרון וגולן – סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ”ח
